אחת מתכונותיו הבסיסיות של מנהיג היא יכולתו לקבל החלטות. דוגמה מובהקת לכך נוכל לקבל מבית מדרשו של ראש ממשלת ישראל לשעבר, מנחם בגין ז"ל. בקיץ 1981, לקראת השלמתו של הכור הגרעיני העירקי אוסיראק ליד בגדד, הורה מנחם בגין לחיל האוויר לתקוף את הכור ולהשמידו. ראש האופוזיציה שמעון פרס התנגד לפעולה בחריפות; בגין הואשם בניסיון להטות את הבחירות המתקרבות, אבל משפט אחד מדבריו שנאמרו לאחר התקיפה חקוק היטב בזיכרוננו: 'שום עם אינו יכול לחיות על זמן שאול'. כמו אז גם היום ממשלת ישראל עומדת לפני הכרעות גורליות לקיומנו כעם, ובוודאי שמנהיגות תיבחן ביכולתה להכריע. ואולם הזכות שניתנת למנהיג להכריע מותנית גם ביכולתו להודות במקום שההכרעה הייתה בטעות.
יש להתבונן על מנהיגות גם מההיבט שלאחר ההכרעה. האם מנהיג שהכריע וטעה יודע להודות בטעותו, ולהכריז: 'טעיתי'? מפרשתנו נלמד שהודאה בטעות היא תנאי למנהיגות ראויה: "אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא וְעָשָׂה אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה' אֱלקָיו אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה בִּשְׁגָגָה וְאָשֵׁם: אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא בָּהּ וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ שְׂעִיר עִזִּים זָכָר תָּמִים". הניסוח בחטאו של הנשיא שונה מהניסוח של החוטאים האחרים. בעוד בכל המקרים האחרים נאמר: 'אם הכהן המשיח יחטא', 'ואם כל- עדת ישראל ישגו'- בנשיא כתוב אחרת: 'אשר נשיא יחטא'.
כל נפש מישראל, ואפילו הכהן המשיח, ואפילו כל קהל ישראל – ייתכן שיחטאו, לכן נכתב 'אם'. אבל הנשיא ודאי יחטא. יש בתורה קביעה דטרמיניסטית על חטאו של הנשיא. כל מי שמנהיג ומושל בידוע שחוטא משום שהשלטון עלול להשחית את האדם. לכן חטאו מנוסח בלשון שאיננה משתמעת לשני פנים – 'אשר יחטא'. מי יכול לעמוד במבחן מוסרי כה קשה? ובכל זאת למזלנו אנשים רצים להיבחר עושים לילות כימים כדי להתמנות כנשיאים, כראשי ממשלות וכשרים. תפקיד המנהיג מורכב, ובמיוחד במדינה מורכבת ושסועה שכל מי שינהיג אותה ייתקל בקשיים עצומים.
בטוחני שמנהיג בעל אישיות מוסרית – לבו רוטט בעת שמתמנה לנשיאות, וידיו רועדות בשעה שמקבל את סמכות השלטון מפאת החשש מלחטוא. גם אם יש ודאות שהנשיא יחטא – אפשר לתקן. פרק חשוב במנהיגות נוכל ללמוד מתוך דבריהם של חז"ל על הפסוק. הם דרשו: 'אשר נשיא' – אשרי, ורש"י על אתר מביא את דבריהם: 'אשר נשיא יחטא – לשון אשרי, אשרי הדור שהנשיא שלו נותן לב להביא כפרה על שגגתו, קל וחומר שמתחרט על זדונותיו' (ד, כב). בעוד במקורות התנאים כתוב: 'אשרי הדור שהנשיא שלו מביא קרבן חטאת שגגה על שגגתו' (למשל תוספתא בבא קמא פ"ז) מוסיף רש"י: 'שהנשיא שלו נותן לב לכפרה'.
נשיא יכול לקלקל ולטעות אבל גדולתו היא כשיודע להכיר בחטאו, 'נותן לב', יודע לקחת ללב את חטאיו. מדוע המדרש משבח את הדור? הרי לכאורה הנשיא עצמו התגלה באצילותו בכך שיודע להכיר בטעותו? חז"ל לימדונו שכאשר נשיא מבקש כפרה זו אינה רק זכותו של הנשיא אלא גם זכות גדולה לצאן מרעיתו. נראה לי שחז"ל רצו ללמד אותנו שמנהיגים מוסריים צומחים מתוך אומה מוסרית. אם כל אחד מאתנו יהיה ביקורתי כלפי עצמו וידע להכיר בטעותו, גם מנהיגינו יהיו רגישים ויתאמצו להתחרט ולבקש סליחה.
קשה לחנך מנהיגים, אבל כולנו צריכים להאמין באמונה שלמה שאם נשכיל לקשוט את עצמנו, נשפיע על המנהיגים. בדרך כלל אנו אומרים שהכול תלוי במנהיגות, ואולם לפעמים טוב לומר ששינוי האווירה מתחיל דווקא בבית. האם אנו יודעים לבקש סליחה כאשר אנו כועסים לשווא על ילדנו או על בן זוגנו? האם אנו יודעים להתנצל במקום העבודה או מעדיפים את אווירת הטיוח?
ואם נחזור לראש הממשלה, מנחם בגין ז"ל, כשבשנת 1983 התפטר מתפקידו ובו בזמן גם נפטרה אשתו עליזה, אחד המשפטים המפורסמים שאמר היה: 'איני יכול עוד' . ייתכן שהרגיש את הטעויות שביצע במהלך מלחמת שלום הגליל ולכן החליט לשלם את המחיר ולהתפטר. ראש הממשלה מנחם בגין ז"ל ייזכר כאדם שידע לקבל החלטות גורליות וכאדם שלקח את הטעויות ללבו.
היום לא מצוי שמנהיגים לוקחים ללב, ופחות אומרים 'טעיתי'. נראה שאת ההשראה לכך הם מקבלים מאתנו, האנשים הפשוטים, שמסיבות של אגו נמנעים מלהודות על החטא. יש לשנות בדחיפות את הלקסיקון ולהגדיר את המונח 'טעות' ואת ההודאה בה כמעלה גדולה וכאצילות נפש.