פרשת תרומה – יופי שאינו מנקר עיניים

המשכן, כמו גם רוב כליו, נבנה מעצי שיטים. נציין דוגמאות אחדות מתוך הכתובים: "ועשו ארון עצי שיטים" (שמות כה, י); "ועשית בדי עצי שיטים" (שם, יג); "ועשית שלחן עצי שיטים" (שם, כג); "ועשית את הבדים עצי שיטים"(שם, כח); "ועשית את המזבח עצי שיטים" (שם כז, א). הפרשנים תמהו: מהיכן היו לישראל עצי שיטים לבניית המשכן בהיותם במדבר הצחיח? רש"י מסביר שיעקב צפה ברוח הקודש את בניית המשכן ולכן נטע ארזים במצרים. כשמת יעקב, ציווה על בניו להעלותם כדי שיהיו מזומנים להם בעת שיידרשו לבנות את המשכן.


אבן עזרא הגיב לפירושו של רש"י והתקשה בו, שכן לא ברור כיצד לא עורר הדבר חשד אצל המצרים: 'ואיך יוציאו קרשים רבים אורך כל אחד מהם עשר אמות, גם בריחים, והם עברו על מצרים מקום המלוכה, ומה היתה תשובה לשואליהם, למה יוליכו עצי שטים, והם הולכים לזבוח דרך שלשת ימים?' אבן עזרא עונה בכבוד להשערת חז"ל: 'אם קבלה נקבל', ואולם הוא מעדיף לשער שככל הנראה היה יער של עצי שטים באזור הר סיני שממנו בנו את המשכן.


פרופ' יהודה פליקס (חי וצומח בתורה, עמ' 142) טוען שהשיטה המקראית היא עץ הנקרא היום 'שיטה מַלְבִּינָה', שגזעו ישר ומשקלו הסגולי נמוך, ולכן הוא יכול לשמש חומר טוב לבניית משכן נייד. השיטה גדלה באזורי מדבר נמוכים כי היא זקוקה למי תהום.


עץ השיטה חומר הבנייה העיקרי במשכן, אבל חוץ מבמשכן אין לו אזכור בתנ"ך כולו. בעוד המשכן נבנה מעץ השיטה הרי שבית המקדש נבנה דווקא מעצי ארזים. הארז הוא היפך השיטה –עץ גדול וכבד, והוא גדל באזורי ההר הגבוהים כמו הרי הלבנון. הארז מאוזכר פעמים רבות בתנ"ך, והוא תמיד מסמל את החוזק, האת עצמה ואת הכבוד. יש הבדל נוסף בין השיטים שבמשכן לארזים שבבית המקדש: במשכן כל הדברים שהיו עשויים עצי שיטים היו מצופים; את העץ עצמו לא ראו. בבית המקדש, לעומת זאת, הקירות היו עשויים מאבן – ואת האבן ציפו בעץ. הארז, שמסמל את החוזק והגבורה, נראה לכול – ולעומתו השיטה הקטנה והצנועה הייתה נסתרת מעיני אדם.


חז"ל מפתיעים ומדגישים לנו שעצי השיטים שבמשכן החזיקו מעמד לעולם, ודורשים (יומא עב ע"א):
'אמר רבי חמא ברבי חנינא: מאי דכתיב: עצי שטים עמדים… עומדים, שמא תאמר אבד סברן ובטל סכויין – תלמוד לומר עמדים – שעומדין לעולם ולעולמים'. כלומר העצים החזיקו מעמד ולא שלט בהם הריקבון. המשכן נבנה מעצים פשוטים ואף על פי כן היו קיימים לעולם, והמקדש – דווקא מעצים מפוארים וחשובים.


אחד מכללי היסוד בעבודת המקדש היה: 'אין עניות במקום עשירות'. כלומר אף על פי שאנו מעדיפים צניעות, יש פעמים שנעדיף דווקא את הפאר וההדר. כאשר מדובר בבית ה' – אנו זקוקים לכלי מפואר שיהיה ראוי למקום של שכינה. שילוב מנצח שבין הוד והדר ובין צניעות ופשטות מצאנו במנהג יפה וקדום שהיה נהוג בישראל בהולדת תינוקות. בגמרא בגיטין מסופר שכשנולד תינוק שתלו ארז, כשנולדה תינוקת שתלו תורנית (שיטה), וכשהיו נישאים זה לזה גדעו את העצים ועשו מהם כלונסאות לחופה.


מנהג זה יכול לתת לנו השראה לקביעת הדגם הרצוי בחיים: כאשר בני הזוג התחתנו כל אחד הביא משהו מהכבוד ומהפאר, ומשהו מהצניעות ומהפשטות. כך התמזגו להם עצי השיטה והארז והפכו למקשה אחת לעשיית הכלונסאות של החופה. הבית היהודי נבנה מהשילוב שבין השיטה לארז. הדגם הזה קדום – והיה קיים כבר בזמן בניית המשכן מעצי שיטים שהיו מצופים זהב טהור. עצי שיטים יכולים לעמוד לעולם, ומסגרת כזו של חיים יכולה לשרוד תקופה ארוכה בזכות השילוב בין הצניעות ליופי, בלי לראות בהם סתירה. זה דגם שעלינו לחנך עליו את עצמנו ולהנחיל אותו לדורות הבאים, וכך גם יהיה בעתיד לבוא: "אֶתֵּן בַּמִּדְבָּר אֶרֶז שִׁטָּה וַהֲדַס וְעֵץ שָׁמֶן אָשִׂים בָּעֲרָבָה בְּרוֹשׁ תִּדְהָר וּתְאַשּׁוּר יַחְדָּו" – הארז המהודר והגבוה ישתלב עם השיטה הפשוטה והנמוכה.

 

 

 

 

Facebook
Twitter
LinkedIn
Pinterest

עוד בקטגוריה

[kipa_sub_cat]

רשימת התפוצה

רוצות לקבל עדכונים על הנעשה במדרשה? הזינו את כתובת הדוא"ל שלכם בתיבה והצטרפו לרשימת התפוצה שלנו 

jQuery(document).ready(function() { });