פרשת משפטים – הרוב קובע, אך לא בכל מצב

"לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת" (שמות כג ,ב).

אל מי התורה פונה במצווה זו?

לפי פשוטו של מקרא, אפשר להסביר את הפסוק כהוראה לכל יחיד ויחיד מישראל. כל אדם מוזהר ללכת בדרך הטוב, ואם הזדמן למקום שיש בו שחיתות – והרבים אינם הולכים בדרך הישר – אל לו להתפתות ולהתנהג כמנהג המקום: 'לא תהיה אחרי רבים לרעות'. וכן כאשר נקלע למריבה בין מעטים לרבים – אסור להטות אחר הרבים ולהעיד לטובתם כאשר הצדק עם דעת המיעוט: 'לא תענה על ריב לנטות, אחרי רבים להטות'.

 

ואולם חז"ל סבורים שהפסוק מתייחס לדיינים. בפסוק מתוארת המורכבות שבחריצת הדין. בשלב ראשון כל דיין חייב לגבש את דעתו עצמאית. הוא חייב להתעלם מדעות אחרות ולהביע את דעתו הצרופה לאחר שהתבונן במציאות כפי ראייתו והבנתו, ולן בעומקה של הלכה. בשלב השני, לאחר שכל אחד הביע את דעתו, בית הדין מכריע לפי דעת הרוב.

 

ברם גם ההכרעה לפי הרוב אינה ברורה מתוך הפסוקים. בפסוק יש סתירה לכאורה. מחד גיסא נאמר ברישא: ,לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת", ומאידך גיסא נאמר בסיפא: "אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת". הפסוק בתחילתו שולל את הכרעת הרוב אך בסופו קובע נחרצות : 'אחרי רבים להטות'?!

מכאן למדו חכמים: 'לא כהטייתך לטובה הטייתך לרעה, הטייתך לטובה על פי עד אחד, הטייתך לרעה על פי שנים' (משנה סנהדרין פ"א מ"ו).

 

כאשר רוב הדיינים סבורים שיש לחייב את הנאשם מיתה אי-אפשר להכריע על חודו של קול אחד. במקרה כזה מנחה אותנו הכתוב: 'לא תהיה אחרי רבים לרעות'. בתהליך ההרשעה אנו זקוקים לרוב מיוחד של שני קולות לפחות. ולעומת זאת, הכרעה לטובה, כלומר זיכוי הנאשם, מתקבלת בכל רוב שהוא, אפילו ברוב של קול בודד אחד. על כך נאמר בפסוק: 'אחרי רבים להטות'. הווי אומר ששיקולים נוספים מצטרפים להגדרת הרוב. אינו דומה המחייב את הרוצח למזכהו. רש"י מסביר אחרת את הפסקה 'לא תהיה אחרי רבים לרעות': 'אם ראית רשעים מטין משפט, לא תאמר הואיל ורבים הם, הנני נוטה אחריהם'. פעמים שהדיין מצווה לאזור אומץ ולא ללכת אחר הרשע והשקר מפאת הרוב. הדיין נדרש לוותר על ההליכה אחר הרוב למען לא יפגע באושיות המוסר. ומסר אקטואלי לימינו: דמוקרטיה – לא בכל מחיר. פעמים שההליכה אחר הרוב עלולה לעוות ולטשטש את האמת.

 

מסופר על רבי יונתן אייבשיץ שכאשר היה ילד, ביקש ההגמון מאביו של רבי יונתן שישלח את בנו אליו בלי להסביר לו את הדרך. יצא רבי יונתן לדרכו ואחר זמן מה הגיע. שאל אותו ההגמון: מהיכן ידעת איך להגיע? ענה רבי יונתן: כאשר הגעתי לפרשת דרכים שאלתי שלושה אנשים מה הדרך הנכונה, ואם שניים אמרו כך ואחד אמר כך, הלכתי לפי השניים. אמר ההגמון: ישמעו אוזניך מה שפיך מדבר, הרי תורתכם אומרת 'אחרי רבים להטות' ואילו רוב העולם איננו יהודי. ענה רבי יונתן אייבשיץ בחכמתו: הולכים אחרי הרוב רק כאשר יש ספק, כאשר אין ספק לא הולכים אחר הרוב.

מהסיפור נוכל ללמוד מסר על גבולות הדמוקרטיה. צורת שלטון דמוקרטית, שבמסגרתה ניתנת זכות הכרעה לרוב, חייבת להיות כפופה למוסר ולהלכה. בבסיס הדמוקרטיה יש ערך חשוב של שמיעה לקול הכלל. האדם הפרטי הנשמע לדברו של הכלל אינו לוקח בחשבון את עצמו בלבד, מוסרית הוא מתחשב בדעת הכלל. לכן צריכה הדמוקרטיה לקבל גבולות מוסריים וערכיים ולא להיות כגולם המשתלט ורומס את יוצרו. בלשונו של רבי יונתן אייבשיץ: כאשר אין ספק שמדובר בקלקול או בעיוות מוסרי אל לנו ללכת אחר הרוב. כמובן שאך ורק במציאות קיצונית יוצאת דופן לא נוכל לקדש את הרוב וללכת אחריו ללא שיקול דעת.

 

 

 

Facebook
Twitter
LinkedIn
Pinterest

עוד בקטגוריה

[kipa_sub_cat]

רשימת התפוצה

רוצות לקבל עדכונים על הנעשה במדרשה? הזינו את כתובת הדוא"ל שלכם בתיבה והצטרפו לרשימת התפוצה שלנו 

jQuery(document).ready(function() { });