מכת החושך היא האחת שלפני האחרונה בעשר המכות אולם היא גורמת לתפנית של ממש במגרשו של פרעה. מכת החושך החלה עוד במכת הארבה, שבעת שירד נהיה חושך: "כִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ וְלֹא יוּכַל לִרְאֹת אֶת הָאָרֶץ" (שמות י ה), ואולם כאמור שיא החושך מגיע באמצעות מכה זו:
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה נְטֵה יָדְךָ עַל הַשָּׁמַיִם וִיהִי חֹשֶׁךְ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם וְיָמֵשׁ חֹשֶׁךְ: וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַשָּׁמָיִם וַיְהִי חֹשֶׁךְ אֲפֵלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁלֹשֶׁת יָמִים: לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְלֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו שְׁלֹשֶׁת יָמִים וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם (י,כא – כג).
המצרים אינם רואים; הם מצויים בבידוד מוחלט. המכה מגיעה בלא התראה, היא מוגבלת לשלושה ימים ולאחר מכן נעלמת מעצמה. אף על פי שמדובר בזמן מוגבל למכה זו, השבר של פרעה ניכר. זו הפעם הראשונה שפרעה פונה למשה ומבקש שייצאו ממצרים. ייתכן ששלושה ימי חושך הזכירו לפרעה את בקשתם של משה ואהרן: "וַיֹּאמְרוּ אֱלֹהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַה' אֱלֹהֵינוּ פֶּן יִפְגָּעֵנוּ בַּדֶּבֶר אוֹ בֶחָרֶב".
הפנייה המיוחדת של פרעה למשה ולאהרן נבעה מהמצוקה שגרמה מכת החושך. היושבים בבית האסורים מוגדרים כיושבי חושך וצלמוות, וכך הפכה כל ארץ מצרים לבית אסורים גדול – ונפגע שלטונם של המצרים. בו בזמן שאדם יושב בחושך ואינו יכול לזוז או לקום ממקומו – התבטלה חירותו. מעתה לא מדובר רק ביד ה' או בעונש הרובץ על האוכלוסייה המצרית. ברגע זה התהפכו היוצרות, המצרים, המעבידים את ישראל בפרך, מוכנסים לבית האסורים של עולם הטבע – חושך. ברגע זה אין אדון ואין משמעות לשלטונו של פרעה.
פרעה נאלץ להיכנע. לאחר שהוסרה המכה היה מעוניין ביציאת ישראל ממצרים.
בה בעת שהחושך היכה במצרים, נקם הקדוש ברוך הוא עם אלו שסירבו לצאת ממצרים ונהרגו בחסות החושך: 'ולמה הביא עליהם חשך, שהיו בישראל באותו הדור רשעים, ולא היו רוצים לצאת, ומתו בשלשת ימי אפלה כדי שלא יראו מצרים במפלתם ויאמרו אף הן לוקין כמונו' (רש"י).
אפילו שהעבודה מפרכת והגוף כולו כואב, אומר לעצמו היהודי ההוא: "טוב לי כאן". אמנם ההווה קצת קשה, אולי גם בלתי-נסבל, אבל מהי החלופה, לאן אלך? למדבר, לארץ לא זרועה? למקום נחש שרף ועקרב?! קשה לעשות שינויים, זה יכול להיות כואב. לפעמים אדם מעדיף להיות עבד. הקדוש ברוך הוא בחר במכת החושך להכות את האנשים שאינם מסוגלים לראות רחוק. הוא מכה אותם במכת חושך, באותה מכה שבה הם עצמם נמצאים רוחנית – חושך ועבדות. עיקרון זה מודגש באכילת המצה בפסח. דווקא המצה, 'לחם העוני', היא שמסמלת את החרות. כיצד 'לחם העבדים' יכול לבטא יותר מכול את החופש ואת העצמאות? יתרה על כך, השאור והחמץ הם היעד והתכלית הסופית שאליהם שואף החקלאי המגדל מראשית עבודתו. הלחם האפוי הוא ביטוי מוצלח לסוף התהליך. לעומתו המצה מבטאת את עצירת התהליך באמצעו, טרם הגיעו לתכליתו. המצה היא לחמו של העני, שאין בידו כוח ויכולת להביא את התהליך החומרי לתכלית השלמה של העוגה היפה. החמץ הוא סמלו של בעל הכוח העשיר, המדושן ובעל היכולת. ולכן לכאורה היינו מצפים שבחג הפסח נאכל חמץ – סמל החירות והעושר!
ואולם למעשה יש צד אחר למטבע. לעתים זקוק בן החורין לפרוש מהחמץ ולאחוז במצה. ייחודה של המצה הוא שאין לה טעם ייחודי. היא פשוטה ויכולה לקבל כל דבר שיוסיף לה טעם. חירותו של האדם באה לידי ביטוי ביכולתו לשאוף ולקבל. לפעמים יש להיזהר מהחמץ שהוא מוצר מוגמר המייצג את הדמות האנושית היודעת כול ואינה מוכנה לשמוע קולות חדשים ורעננים אלא טובה לה השקיעה בשגרה.
גם כששואפים אנו להתפיח את העיסה יש לזכור את המצה הפשוטה שמוכנה לקלוט טעמים אחרים. במכת החושך מתו רשעים שהיו שקועים בחושך של עצמם. הם אכלו 'לחם עוני', לחם עבדים, ולא היה ביכולתם לאחוז במצה ולהיפתח לשינויים. הם מתו בחושך של עצמם בעוד רוב העם הפגין פתיחות לשינוי ויצאו ממצרים עם בצק שלא תפח שנהפך למצה.
מכת חושך לא הכתה רק במצרים אלא אף ביהודים השרויים בה. מכה זו מזכירה לנו שכל אחד יכול להיות שקוע ב'מכת חושך' פרטית משלו. יש המתעלם מילדיו, יש שאינו מכבד את אשתו כראוי, יש אדם ששקוע עד בלי די בעבודתו ויש הרודף כל חייו אחר הכסף. המסר של מכת החושך הוא שנצליח להסתלק מהחושך ההוא גם אם המעשה כרוך במאמצים כבירים הדורשים שינויים גדולים. לא לפחד לשנות הרגלי חיים ולשאוף לחיים תקינים ומוסריים יותר. מי שמסרב עלול להידרדר לחושך ולעלטה מרובה שתכביד מאד על יציאתו לאור.