בהליכת משה ומשפחתו למצרים מתחוללת דרמה לא קטנה: "וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ ה' וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ וַתַּגַּע לְרַגְלָיו וַתֹּאמֶר כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ אָז אָמְרָה חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹת".פרשה זו סתומה ואינה מובנת. חלק מהדמויות המדוברות בכתובים אינן נחשפות – מי היה הרך הנימול? מדוע משה לא מל את שני בניו בעודו יושב במדיין? את מי ביקש הקדוש ברוך הוא להרוג? מהיכן ידעה ציפורה ידעה למול? לכאורה הרך הנימול הוא אליעזר וכך הסבירו רוב הפרשנים. משה לא מל אותו כיוון שנולד מיד לפני היציאה ממדיין, ולא היה אפשר למול אותו מפאת תלאות הדרך. סביר להניח שגרשון נימול בשעה שנולד, כך הבינו חז"ל וכן פירש רש"י.
ואולם פירוש מחודש מצאנו בתרגום יהונתן (ד, כד): 'ויהי בדרך בבית המלון ויפגוש בו מלאך של ה' ויבקש להרגו מן בעבור גרשום בנו שלא היה מהול על ענין יתרו חמיו שלא נתן [עזב] למולו אך אליעזר היה מהול בתנאי שהתנו ביניהם'. כלומר דווקא הבן הבכור לא נימול, והסיבה קשורה לסירובו של יתרו חותנו.
אני מבקש להציע הסבר אחר ולתלות את ההימנעות מהמילה דווקא במשה עצמו. ייתכן שההימנעות מברית המילה קשורה להיסטוריה הרחוקה של מדיין. אברהם נשא את קטורה ונולדו לו ילדים, האחד הוא מדיין: "וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה וּשְׁמָהּ קְטוּרָה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת זִמְרָן וְאֶת יָקְשָׁן וְאֶת מְדָן וְאֶת מִדְיָן וְאֶת יִשְׁבָּק וְאֶת שׁוּחַ". מדיין קרובה מאוד לישראל – אחים מאב אחד. ישנה מסורת רבת שנים שבמדיין מלים את הילדים, וכפי שכותב הרמב"ם בהלכות מלכים: 'אמרו חכמים שבני קטורה שהם זרעו של אברהם שבא אחר ישמעאל ויצחק חייבין במילה, והואיל ונתערבו היום בני ישמעאל בבני קטורה יתחייבו הכל במילה בשמיני, ואין נהרגין עליה'. ייתכן שמעשה המילה סימל שיוך לאומי של הרך, ובכך הוגדר כמדייני. בני ישראל מלו כדי לציין את השתייכותם למשפחת האבות, ואילו בני קטורה, שישבו בארץ מדיין, מלו כדי לציין את השתייכותם למשפחת אברהם וקטורה. אם היה משה מל את גרשום במדיין הדבר היה מתפרש כהצטרפות לעם המדייני, אך משה , כפי שהעיד בשמו של גרשום, מרגיש 'גר הייתי בארץ נוכרייה', ולכן נמנע מלמול את בנו במדיין.
פרשת המילה תתפרש בצורה חדה יותר אם נתבונן בהקשרה הרחב. הפסוקים הקודמים לפרשה זו עוסקים בציווי ה' את משה ללכת מצרימה:
וַיֹּאמֶר ה' משֶׁה בְּלֶכְתְּךָ לָשׁוּב מִצְרַיְמָה רְאֵה כָּל הַמֹּפְתִים אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְיָדֶךָ וַעֲשִׂיתָם לִפְנֵי פַרְעֹה וַאֲנִי אֲחַזֵּק אֶת לִבּוֹ וְלֹא יְשַׁלַּח אֶת הָעָם וְאָמַרְתָּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר ה' בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל וָאֹמַר אֵלֶיךָ שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ.
ומיד לאחר פסקה זו: "וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ ה' וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ". בפסוקים מתואר הקשר בין הפגיעה בישראל, בכורו של ה', למכת הבכורות האמורה להגיע בהמשך. כך גם בפסקה הסמוכה מותו של גרשון בכורו של משה לא הייתה נמנעת לולא מעשיה של ציפורה.
הצלתם ישראל תלויה בדם קרבן הפסח שיינתן במשקוף הבית ובדם המילה שיידרשו בני ישראל למול. משפחתו של משה תיעדר ולא תהיה נוכחת בשעת מכת בכורות במצרים. אם כן, בו בזמן שישראל יימולו – ייוותרו בניו של משה ערלים?! משה הבין את הרמז וכשהיו חייו בסכנה נאלץ להקדים את ברית המילה של משפחתו. ציפורה, מאנשי קטורה במדיין, הכירה היטב את תהליך המילה והבינה שכדי להציל את משה יש למול את גרשון ואי-אפשר להתמהמה עוד.
לפי פירוש זה, פרשתנו היא מקור השראה לדברי חז"ל שדרשו את הפסוק: ' "ואומַר לך בדמייך חיי ואומַר לך בדמייך חיי" בשני דמים ניצולו ישראל ממצרים, בדם פסח ובדם מילה'. דם הפסח מפורש בכתוב, שכן בני ישראל נצטוו למרוח את דם הפסח על המשקוף כדי שלא ייפגעו במכת בכורות, ודם המילה כתוב בפרשתנו – בדרך ממדיין למצרים. הסתבר למשה שהקדוש ברוך הוא לא יגאל את ישראל אם הם לא יקדימו מעשה מצדם. אמנם משפחתו של משה תיעדר מהמאורע ההיסטורי והמשמעותי ביותר של יציאת מצרים אבל להם הייתה יציאת מצרים פרטית בשובם למדיין לאחר ברית המילה שנערכה לגרשום, בכורו של מנהיג ישראל.
חייו של משה ניצלו בזכות ההתמסרות לברית, וחייה של האומה ממשיכים בזכות הברית. חיותו של עם ישראל כרוכה בברית שמשמעותה הצהרה והכרזה ללכת אחרי הקדוש ברוך הוא בכל עת ובכל מצב: "הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה".