לצערנו זו כבר מסורת שבחודש כסלו אנו יוצאים למלחמות, הן המבצע האחרון הן מבצע 'עופרת יצוקה'. פרשת וישלח היא תזכורת חשובה למציאות של אנטישמיות כלפי עם ישראל. המפגש המתקיים בין עשיו ליעקב מפתיע: "וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ" (בראשית לג,ד).
לפי פשוטו של מקרא עשיו אינו מתכוון לפגוע ביעקב. תחושת האחווה פיעמה בתוכו וריגשה אותו עד שגרמה לו לבכות. מקרה דומה אנו מוצאים במפגש של יוסף עם אחיו. גם שם פרץ הבכי שסימל את האחווה גדולה בין האחים: "וַיְנַשֵּׁק לְכָל אֶחָיו וַיֵּבְךְּ עֲלֵיהֶם וְאַחֲרֵי כֵן דִּבְּרוּ אֶחָיו אִתּוֹ" (בראשית מה טו).
ב-15 מקומות במקרא – עשרה בתורה, ארבעה בנביאים ואחד בספר תהלים – מסומנות נקודות מעל אותיות מסוימות. בפסוק שציטטנו בתחילת הדברים מצויות שש נקודות מעל המילה 'וישקהו'. תופעה זו מזמינה דרשה, וכך נאמר בבית מדרשו של ר' שמעון בר יוחאי: 'אמר ר' שמעון בן יוחאי הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב, אלא שנכמרו רחמיו באותה שעה ונשקו בכל לבו'. רבי שמעון מזהיר מפני רגעי השלווה שעלולים לעוות את המציאות. אמנם, ישנם רגעים שגם השונא הגדול מסוגל לנשק, אבל אל לנו להסיק מכאן מסקנות מרחיקות לכת.
בדרך כלל דרכו של רבי שמעון לדרוש את טעם הפסוק וההלכה וכלשונה של הגמרא: 'ורבי שמעון דריש טעמא דקרא' (בבא מציעא קטו ע"א). אולם דווקא בהקשר השנאה של אומות העולם כלפי העם היהודי הוא נחרץ מתמיד ומנסח כלל מופשט וסתום, בלא הסבר לוגי: 'הלכה היא, בידוע שעשו שונא ליעקב' – שנאתו של עשיו ליעקב היא הלכה פסוקה ללא טעם וסיבה.
היו שביקשו לפקפק על קביעה זו באמצעות כלים פילולוגים (בדיקת עדי נוסח), וסברתם שלא נמצא בשום כתב יד של הספרי – מקורה של קביעה זו – המילה 'הלכה'. במקומה כתוב כך: 'והלא בידוע שעשו שונא ליעקב'. ואף על פי כן העוקץ נותר על כנו. אמנם באותה העת נכמרו רחמיו של עשיו אבל ברוב התקופות השנאה הקיימת ידועה ואסור להתעלם ממנה. רבי שמעון שאמר את דבריו לאחר גזרות אדריאנוס ידע שזו המציאות מתוך הרצף ההיסטורי של האומה היהודית. זו הלכה, דהיינו: כשם שאי-אפשר לשנות הלכה קבועה, כך השנאה קבועה ואינה משתנה.
את ההשראה לשיטתו קיבל מהמפגש שהתקיים בין יעקב לעשיו. לאחר המפגש היה אפשר לצפות שהאחים יוכלו לדור בכפיפה אחת, אך יעקב שלל אפשרות זו. לדעתו גם פגישה מרגשת ונדירה מעין זו עם אחיו אינה יכולה לשכך את השנאה. יעקב נפרד לדרכו, ושואף לבנות 'סוכה' לעצמו ולהיפרד מעשיו: "וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם סֻכּוֹת".
יעקב הבין שנשיקות הן זמניות – יש להקים סוכה עצמאית ולהיפרד. יעקב מגלה את האנטישמיות המשקפת את השנאה על גווניה השונים. מאז ועד עתה לא נס ליחה ולא פג תוקפה של השנאה ההיא. שנאה זו היא עקרונית ובלתי-מותנה, והיא גם אינה תלויה בדבר, לא בתכונות אישיות של השונא ולא באופיו הלאומי, לא במצב כלכלי ולא בתנאים חברתיים, לא בהצלחת היהודים ולא בכישלונם. שונאים אותנו בתואנות אין-ספור ומאז ועד היום התרופה שתציל מסכנותיה של האנטישמיות היא ההיפרדות מהגולה והליכה בדרכיו של יעקב: "וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם סֻכּוֹת". יש לעודד עלייה ולארוז את החפצים, לקחת את המקנה, ולעלות לארץ ישראל – תחת כנפי השכינה.
ואולם מסתבר שגם לאחר שהתמקמנו בארץ התופעה הזו אינה מפסיקה. אירן רחוקה מאתנו וכל רצונה להשמיד את העם היהודי, וכן החמאס שיושב בעזה חותר להשמיד את העם היהודי. השנאה הזו היא בלא כל סיבה. עזבנו את עזה, השארנו בידם שטח מפותח וירוק, וניתנה להם ההזדמנות לשקם את חייהם. אך במקום זה התחמשו בערמה על מנת לפגוע בנו. אם לפני כמה שנים, בתקופת אוסלו, הייתה שיטת רבי שמעון מוצנעת והעדפנו להטיל את הסירחון בעצמנו, שכל גלי השנאה נובעים מהשליטה שלנו בעם אחר, הרי שכיום החמאס בעזה, חיזבאללה בצפון ואירן הרחוקה מחזקים את תפיסתו של רבי שמעון בר יוחאי: 'בידוע שעשו שונא את יעקב'.