פרשתנו מלאה בניסיונות מגוונים שנתנסה בהם אברהם, ואולם, הניסיון הגדול ביותר שהתנסה בו הוא הניסיון שבסוף הפרשה עקדת יצחק. אנו מזכירים ניסיון זה מדי שנה בשנה בתפילות הימים הנוראים.
אב ובן ההולכים למשימה משותפת המלווה בחששות כבדים, ובכל זאת לא מצוטטת בתורה כל שיחה שהיא המתנהלת בין אברהם ליצחק, מלבד שאלתו של יצחק: "ויאמר הנה האש והעצים ואיה השה לעולה?" ותשובתו של אברהם: "אלוקים יראה לו השה לעולה".
חז"ל ניסו לתאר את שיחות הנפש שהתקיימו בין אברהם ליצחק, שכן לא יכול להיות שלא שוחחו. מילה אחת הנזכרת שלוש פעמים במסע העקדה מעידה על טיב היחסים שבין אברהם ליצחק ועל ההזדהות המשותפת לקראת ביצוע הצו האלוקי, המילה 'יחדיו'. שתי פעמים בדרך להר המוריה: "וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת עֲצֵי הָעֹלָה וַיָּשֶׂם עַל יִצְחָק בְּנוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ אֶת הָאֵשׁ וְאֶת הַמַּאֲכֶלֶת וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו ", ולאחר מכן: "וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו".
ואולם, גם כאשר חזרו מהר המוריה בדרכם לבאר שבע נכתב שוב 'יחדיו': "וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל בְּאֵר שָׁבַע וַיֵּשֶׁב אַבְרָהָם בִּבְאֵר שָׁבַע". בהליכה הזו הולכים יחדיו אברהם יצחק והנערים.
ההליכה יחדיו במקרא פירושה הליכה מתוך שותפות, כאיש אחד בלב אחד.
אף במעמד הר סיני כתוב: "וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה" נַעֲשֶׂה." במעמד ההוא הסכימו כולם כאחד להישמע לדבר ה'. אפשר להביא דוגמה הפוכה בקשר ללוט ואברהם: "וְגַם לְלוֹט הַהֹלֵךְ אֶת אַבְרָם הָיָה צֹאן וּבָקָר וְאֹהָלִים וְלֹא נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו כִּי הָיָה רְכוּשָׁם רָב וְלֹא יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו". חז"ל הדגישו שהבעיה לא הייתה שהארץ לא הספיקה למרעה של אברהם ולוט אלא פערים מוסריים הפרידו בין הרועים, שהללו בקשו לרעות בשדות אחרים ורועי אברהם התנגדו לכך. ראיה להבנת חז"ל נמצא בלשון הפסוק: "ולא יכלו לשבת יחדיו", דהיינו לוט ואברהם אינם מסוגלים לשבת יחדיו בשל הפערים המוסריים והערכיים.
אם כן, התורה ממעטת מחד גיסא בשיחתם של אברהם ויצחק ומאידך גיסא ממצה את שיחתם במילה אחת: 'יחדיו' – שותפות מלאה במשימה. ואולם, מה המשמעות לתיאור בתורה של חזרתם מהר המוריה: "וילכו יחדיו אל באר שבע", מה ההדגשה הערכית שהלכו יחדיו בדרכם חזרה מהר המוריה?
הרש"ר הירש מסביר שהתורה מבקשת להדגיש את האופן שבו חזרו אברהם ויצחק לנערים שהמתינו להם בשובם מהר המוריה. בשעה שאברהם החליט לקחת את המאכלת ולשחוט את בנו יצחק כדי לקיים את צו האל, היו שניהם במדרגה רוחנית גבוהה – ובנקודה הזו התגלה המלאך. תחושה של התעלות רוחנית כזו שמפגישה את האדם עם מלאך ה' עלולה להביא אותו להתנשאות על בני אדם רגילים. אברהם ויצחק אבותינו חזרו אל הנערים כלעומת שבאו. לא הייתה להם הרגשת עליונות ולא תחושת התנשאות. הם המשיכו לדבר עם הנערים ב'גובה העיניים' וחזרו עם הנערים יחדיו, כחבורה אחת, ללא כל הבדל ביניהם.
הניסיון בעקדה אינו רק בעקדה עצמה אלא גם בשיבת אברהם ויצחק מהר המוריה לחיי השגרה. ניסיון זה תבע מהם להתנהג בטבעיות ובאנושיות ולא חלילה להתנשא מעוצמת החוויה הרוחנית.
אפשר להראות שגאווה יכולה לבוא דווקא מתוך בית המדרש, וכך כתוב בגמרא, תענית כ ע"א:
מעשה שבא רבי אלעזר ברבי שמעון ממגדל גדור מבית רבו, והיה רכוב על חמור ומטייל על שפת נהר, ושמח שמחה גדולה, והיתה דעתו גסה עליו מפני שלמד תורה הרבה. נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר. אמר לו: שלום עליך רבי! ולא החזיר לו. אמר לו: ריקה, כמה מכוער אותו האיש! שמא כל בני עירך מכוערין כמותך? אמר לו: איני יודע, אלא לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית. כיון שידע בעצמו שחטא ירד מן החמור ונשתטח לפניו, ואמר לו: נעניתי לך, מחול לי! – אמר לו: איני מוחל לך עד שתלך לאומן שעשאני ואמור לו כמה מכוער כלי זה שעשית.
רבי אלעזר ברבי שמעון יצא בזחיחות דעת מכותלי בית המדרש. האווירה הרוחנית שספג הייתה משמעותית – הוא יצא רכוב על החמור בנוף פסטורלי, על שפת הנהר, וכאשר נקרה בדרכו אותו מכוער הוא חש שאינו יכול להיות בר שיח משותף עבורו ולכן לא השיב לו שלום. לאחר דברי החכמה והמחאה שהשמיע המכוער התנצל רבי אלעזר בפניו והיה צריך לעבור תהליך קשה ומשפיל עד אשר הסכים המכוער לסלוח לו. גם כאשר מצליחים להגיע לשיאים רוחניים הסכנות אורבות לאדם ועליו להתרחק עד כמה שאפשר ממכשול הגאווה, לזכור את אברהם ויצחק שחזו התגלות אלוקית וברדתם מההר שבו אל הנערים ושוחחו עימם בגובה העיניים.
כך גם בחייו של אדם, כאשר הוא מגיע להישגים מרשימים אל לו להתנהג כאדם שמעורבות עם בני אדם רגילים לא מתאימה למעמדו. ימשיך כדאשתקד וישמור לבל יתנשא על אחרים.