בגמרא במסכת מגילה (ה ע"א) כתוב שרבי ביקש לבטל את תשעה באב שחל להיות בשבת באומרו שהואיל והצום נדחה מחמת השבת – יידחה לגמרי. חכמים לא הסכימו עם רבי ואמרו: "טובים השניים מן האחד", כלומר, אם תשעה באב אינו חל בתאריך המקורי שלו – לכל הפחות יחול לאחר מכן, אבל לא יתבטל. ואולם, שיטתו של רבי אינה ברורה: מדוע שהצום לא יידחה ליום ראשון? מדוע סבר שהואיל ונדחה מתאריכו המקורי – יידחה לגמרי?
רבי יוחנן מעיד על עצמו שאם הוא היה ממתקני תשעה באב, היה קובע את הצום בעשירי: "מפני שרובו של היכל בו נשרף" (תענית כט ע"א). כלומר, הצום מתייחס לשריפת בית המקדש, והיות שעיקר השריפה היה בעשירי – הרי שרק אז יש לצום.
ברם חכמים לא תקנו כך, ולא משום שלא היו מודעים לכך שרוב בית המקדש נשרף בעשירי. הם סברו שמרגע שנכנסו הפריצים לבית המקדש – איבד המקום את מעמדו כבית ה'. בית המקדש יצא לחולין, ולכן כאילו שרפו בית סתם ללא קדושה. רבי חשב שבשנה שתשעה באב חל בשבת, והאפשרות היחידה היא לצום ביום העשירי לחודש אב, איבד תשעה באב את משמעותו – ואם כן מדוע לצום?!
ואולי אפשר להסביר את שיטתו של רבי בצורה אחרת. יש קשר בין השבת לתשעה באב. שני הימים הללו מבטאים את הפן הלאומי של עם ישראל: השבת מסמלת את יציאתנו ממצרים את היותנו אומה בת חורין; תשעה באב הוא יום אבל לאומי המציין את הפורענות שאירעה לישראל. תשעה באב הוא יום של תענית ואבל. יום של צרה, יום של פורענות – אין בכוחו של יום זה לבטל את השבת.
כאשר תשעה באב חל בשבת ישנה התנגשות. מצד אחד השבת מסמלת את האופטימיות והתקווה, את החוסן ואת הגאולה, ומצד אחר תשעה באב הוא יום של פורענות המסמל את שרשרת האירועים הקשים של עם ישראל – יום שהוכפלו בו הצרות, כלשון חז"ל.
אם כן, רבי סבר שאחרי שעוברים את חוויית השבת אין כל צורך בתשעה באב משום שנגאלנו במהלך השבת. ייתכן שהבנה זו מבטאת תפיסה רחבה של רבי, כפי שמסופר על תלמידיו בירושלמי (ברכות, פ"א ה"א): "רבי חייא רבא ורבי שמעון בן חלפתא הוו מהלכין בהדא בקעת ארבל בקריצתה וראו איילת השחר שבקע אורה. אמר רבי חייא רבה לר' שמעון בן חלפתא בי רבי כך היא גאולתן של ישראל בתחילה קימאה קימאה כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת. מאי טעמא? 'כי אשב בחושך ה' אור לי'. כך בתחילה 'ומרדכי יושב בשער המלך', ואחר כך 'ויקח המן את הלבוש ואת הסוס', ואחר כך 'וישב מרדכי אל שער המלך', ואחר כך 'ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות', ואח"כ 'ליהודים היתה אורה ושמחה'.
גאולת ישראל היא בשלבים; יש בה ירידות ועליות. כאשר המן לוקח את הסוס ואת הלבוש – מרדכי עוד יושב בשער המלך. התוצאות עדיין אינן ניכרות, אך לבסוף ליהודים הייתה אורה ושמחה. כאשר תשעה באב חל בשבת – הגאולה החלה ואין מקום לפורענות. בן דוד נולד בעיצומו של תשעה באב, ומה לנו להתענות ביום שלאחר מכן? ייתכן שיש קשר לימי הזוהר של תקופת רבי המשגשגת שבה הגאולה נראתה קמעא.
למעשה לא התקבל הרעיון. כשם שתשעה באב אינו דוחה את השבת, כך אי-אפשר לוותר עליו. הוא יום שנחוץ לנו לחשבון נפש. השבת שלפני תשעה באב נקראת "שבת חזון" על שם ההפטרה. שמא נאמר ששבת לפני תשעה באב מאפשרת לנו לנוח מתקופת האבל ולטעת בנו חזון להתבונן בהיסטוריה ולשאוב כוחות לעתיד, אבל מיד לאחר השבת נקבל על עצמנו את תשעה באב כיום אבל לאומי.
כך גם אנו, היושבים בארץ הקודש, מבקשים לגדול ולהתרחב, לבנות ולהיאחז, לחיות בשלום ובחוסן כלכלי. אנו בודקים את עצמנו כעם וכמדינה בימי האבל. שבת חזון מזכירה לנו את העבר, את היותנו עם שחי לא מזמן בגלות, שהיה מפוזר ומפורד – ויצא מהגלות להקים מדינה, ומאפשר לנו לשאוף לחזון. החיבור בין השבת לתשעה באב מאפשר לנו להתבונן במכלול, ללמוד מהעבר ולהפיק את הלקחים לעתיד.