פרשת נשא – קרבן הנשיאים קרב אפילו בשבת

פרשת נשא היא הפרשה הארוכה בתורה, ומכילה 176 פסוקים. בדרך כלל התורה מקפידה לכתוב כל דבר בקצרה – חז"ל דורשים כתרי אותיות כדי ללמוד הלכות. פרשתנו חותמת בהבאת קרבנות הנשיאים, ובוחרת לפרט את הקרבנות המובאים על ידי כל נשיא ביתר הרחבה ופירוט. כאשר אנו מתבוננים בפסוקים המתארים את הבאת קרבנות הנשיאים אפשר להבחין רק בשינויים קלים בין נשיא לנשיא. וממילא מתעצמת השאלה: מדוע התורה חוזרת ומפרטת במקום שאפשר לקצר? וכך נכתב במדרש ספרי זוטא פרק ז':

ר' שמעון אומר מה ת"ל מאת נשיאי ישראל אלא מלמד שנתנדבו מעצמן והיה קרבן כולן שוה ולא הקריב אחד מהן יותר על חברו שאלו הקריב אחד מהן יותר על חברו לא היה קרבן אחד מהן דוחה את השבת. א"ל המקום אתם חלקתם כבוד אחד לחברו ואני חולק לכם כבוד שנ' ויאמר ה' אל משה נשיא אחד ליום נשיא אחד ליום.

ההתמקדות בכל נשיא מלמדת על הכבוד ההדדי שהתקיים בין הנשיאים – כולם הביאו מתנה זהה. דווקא במעמד כה מכובד, שמביאים מתנות וקרבנות לעיני האומה כולה – יש סכנה שהאחד יביא יותר מחברו כדי להרוויח פוליטית בתוך שבטו. הנשיאים נמנעו מלפאר עצמם על חשבון האחר. במדרש מוסבר שהקדוש ברוך הוא חלק להם כבוד בכך שניתנה רשות להקריב אפילו בשבת. מי שחולק כבוד לחברו – עתיד הקדוש ברוך הוא לחלוק לו כבוד. ואולם, מדוע התירו לנשיאים להקריב את קרבנם אפילו בשבת כמתנה ושכר בעבור מעשיהם? וכי הקדוש ברוך הוא לא יכול לגמול להם במתנה אחרת? לכאורה התשובה טמונה בהבנת מהות ההיתר. מסביר הרמב"ן:

והנכון בטעם הכתוב, כי הקדוש ברוך הוא חולק כבוד ליריאיו וכמו שאמר כי מכבדי אכבד (ש"א ב ל), והנה הנשיאים כולם ביום אחד הביאו הקרבן הזה שהסכימו עליו יחד, ואי אפשר שלא יהא אחד קודם לחבירו וכבד את הנקדמים בדגלים בהקדמת ימים, אבל רצה להזכירם בשמם ובפרט קרבניהם ולהזכיר יומו של כל אחד, לא שיזכיר ויכבד את הראשון "זה קרבן נחשון בן עמינדב" ויאמר וכן הקריבו הנשיאים איש איש יומו, כי יהיה זה קצור בכבוד האחרים. ואחרי כן חזר וכללם, להגיד שהיו שקולים לפניו יתברך.

 

הרמב"ן מסביר שהתורה ביקשה להתייחס לכל נשיא באופן שווה. אם התורה הייתה מפרטת רק את קרבנותיו של נחשון בן עמינדב והשאר לא היו מוזכרים באופן מפורט – הייתה בכך פגיעה באחרים. זאת ועוד, נחשון בן עמינדב מוכר לנו כדמות כריזמטית – בהיותו בים סוף קפץ ראשון למים – שמא היו תולים את פרסומו בהצטיינותו המיוחדת, והשאר היו נפגעים. טרחה התורה ופרטה ובתוך כך לימדה אותנו שכולם ראויים ליחס שווה.

אם כן, ייתכן שקרבנות הנשיאים הוגדרו כקרבנות ציבור אף על פי שכל נשיא התנדב משלו. דווקא משום שהייתה הקפדה שלא לפגוע באחר, ומשם שנשמרה האחידות, הרי שהקרבן מוגדר כקרבן ציבור שקרב אפילו בשבת.

ומכאן גם עלינו מוטלת חובה להתייחס לכל ילד וילד במשפחה באופן שווה, כקטון כגדול. ובכלל – התייחסות היא ערך נשגב שאת פרותיו המתוקים קוטפים מדי יום ביומו, הן ביחסים שבתוך התא המשפחתי והן ביחסים שבתוך הקהילה. בימינו חשוב שלא להחצין פערים אלא לשמור עד כמה שאפשר על אחידות בפרהסיה וברשות הרבים כדי שלא לבייש את מי שאין לו.

 

 

 

Facebook
Twitter
LinkedIn
Pinterest

עוד בקטגוריה

[kipa_sub_cat]

רשימת התפוצה

רוצות לקבל עדכונים על הנעשה במדרשה? הזינו את כתובת הדוא"ל שלכם בתיבה והצטרפו לרשימת התפוצה שלנו 

jQuery(document).ready(function() { });