פרשת בחוקותי – ערבות הדדית בארץ ישראל

בפרשת התוכחה מזהיר הקב"ה שבשעת מנוסת ישראל מהאויב תיפול עליהם אימה ופחד והם לא ישימו לב זה לזה, יתנגשו זה בזה ויפלו: 'וְכָשְׁלוּ אִישׁ בְּאָחִיו כְּמִפְּנֵי חֶרֶב וְרֹדֵף אָיִן וְלֹא תִהְיֶה לָכֶם תְּקוּמָה לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם' (ויקרא כו לז). ואולם חז"ל למדו מפסוק זה את אחד היסודות המרכזים בהלכה: 'מלמד שכולם ערבים זה לזה'. דהיינו, אף שחלק מהנופלים אינם החוטאים עצמם, הם ייענשו – משום שהיה בידם למנוע את מעשה החטא באמצעות תוכחה ראויה.

 

האחריות שיש לעם על חטאי היחיד כבר נאמרה מפיו של אברהם אבינו מכיוון הפוך. אברהם עמד לפני הקב"ה והתחנן: 'וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ' (בראשית יח כג – כה). אברהם ביקש מהקב"ה שבזכות חמישים צדיקים המתגוררים בתוך העיר יציל הקב"ה את העיר כולה. חמישים הצדיקים הם אנשים משפיעים בקהילה הגרים בעיר ומעורים בחיי החברה, ולמענם מבקש אברהם מהקב"ה שיציל את העיר כולה. לאברהם היה ברור שהצדיקים יינצלו ואילו תפילתו התייחסה לשאר תושבי העיר ביודעו שכולם ערבים זה לזה. כשם שפעמים צדיקים נענשים בעוון היחידים, כך יהיה אפשר להציל את החוטאים בזכותם של צדיקים.

 

בסופו של דבר לא התקבלה בקשתו של אברהם, שכן אי-אפשר למנוע את השמדת העיר בזכות המיעוט, כפי שכותב הרמב"ם בהלכות תשובה פרק ג: 'אדם שעונותיו מרובין על זכיותיו מיד הוא מת ברשעו שנאמר על רוב עונך, וכן מדינה שעונותיה מרובין מיד היא אובדת שנאמר זעקת סדום ועמורה כי רבה וגו', וכן כל העולם כולו אם היו עונותיהם מרובין מזכיותיהן מיד הן נשחתין שנאמר וירא ה' כי רבה רעת האדם'.

 

יכולת ההשפעה של המיעוט החוטא על הרבים מיוחדת לעם ישראל, ובמיוחד מרגע שחצה את הירדן ונכנס לארץ ישראל. ישיבתה של האומה בארץ ישראל מאחדת – וכולם ערבים זה לזה. חז"ל לומדים זאת מעכן, שאף שמדובר ביחיד שחטא, הקב"ה ראה בחטא – חטא של רבים: 'וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ קֻם לָךְ לָמָּה זֶּה אַתָּה נֹפֵל עַל פָּנֶיךָ חָטָא יִשְׂרָאֵל וְגַם עָבְרוּ אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתָם וְגַם לָקְחוּ מִן הַחֵרֶם וְגַם גָּנְבוּ וְגַם כִּחֲשׁוּ וְגַם שָׂמוּ בִכְלֵיהֶם'.

 

אף על פי שחטא אדם אחד, הכתוב אומר "חטא ישראל ללמדך שביכולתו של חוטא אחד להכתים את האומה כולה. יש לדון באילו מקרים מיושם כלל זה, אבל הוא מיושם בעיקר בארץ ישראל. הגמרא (סנהדרין מג ע"ב) מחלקת בין עברת היחיד בחוץ לארץ לבין עברת היחיד בארץ ישראל. הקהילה בגלות נענשת על עברת היחיד אם העבירה התבצעה בפרהסיה, ולעומת זאת בארץ ישראל נענשת האומה אפילו על עברה הנעשית בצנעה.

 

לכאורה מה ההבדל בין ארץ ישראל לחוץ לארץ?

מסביר המהר"ל בנתיב הצדקה פרק ו': ' אבל הפירוש הנראה, כי כאשר נכנסו ישראל לארץ היו ישראל עם אחד לגמרי, … כי נקרא ערב שהוא מעורב עם השני, ולא נעשו ישראל מחוברים להיות עם אחד לגמרי, עד שבאו לארץ והיו ביחד בארץ והיה להם מקום אחד הוא ארץ ישראל, ועל ידי ארץ ישראל הם עם אחד לגמרי. ולכך כתיב גם כן: "להיות לכם לאלוקים" – כי יש להם א-ל אחד".

בעוד בגלות נובעת הערבות מחובת האדם להוכיח את החוטא, הרי שבארץ ישראל האחריות נובעת מכך שעם ישראל נחשב כיחידה אורגנית אחת שאי-אפשר לפצלה. כידוע, אדם יכול להוציא את חברו ידי חובה בברכות, בתפילה ובקיום מצוות. ההרשאה שניתנת לאדם להוציא ידי חובה את חברו – כוחה יפה אף אם הוא קיים בעצמו את המצווה, משום שכל זמן שהזולת לא קיים מצווה – זו בעיה של כלל ישראל ולא רק של היחיד עצמו. כך גם בעברות– אף על פי שהכלל מקיים את התורה והמצוות – הוא עלול להיענש בעוון היחיד שחוטא.

 

ערבות זו מתעצמת במסגרת חיי מדינה בארץ ישראל. מדינה דמוקרטית מעצם הגדרתה מאפשרת את מעורבותו של הפרט בחיי העם, ולכן מעורבות זאת צריכה לבוא לידי ביטוי הן באווירת החיים בפרהסיה הן באחריות לאחר באמצעות צדקה וחסד. הערבות תובעת אחריות מהאדם כלפי האחרים ולא להסתפק באחריותו כלפי עצמו. ספר ויקרא הוא ספר של קדושה יש בו קדושת הזמן, קדושת המקום וקדושת האומה שיונקת את כוחה מהערבות המשותפת.

 

 

 

 

Facebook
Twitter
LinkedIn
Pinterest

עוד בקטגוריה

[kipa_sub_cat]

רשימת התפוצה

רוצות לקבל עדכונים על הנעשה במדרשה? הזינו את כתובת הדוא"ל שלכם בתיבה והצטרפו לרשימת התפוצה שלנו 

jQuery(document).ready(function() { });