פרשת בהר – ההייטק נסגר בחמש

חז"ל קראו לאדם קמצן "עכברא דשכיב אדנירי", כלומר – עכבר השוכב על ערימת דינרים. בכך רמזו חז"ל לגיחוך המאפיין את תופעת הקמצנות. אם לאדם יש תאוות אכילה קיצונית, או אפילו רדיפת כבוד מוגזמת – לכל הפחות אפשר לומר שהוא מממש תאווה בסיסית של הטבע האנושי. אך מי שאוסף ממון ורכוש בלי לעשות בהם שימוש – איזו תאווה הוא סיפק? לאיזה יצר הוא נענה? בין אנשי התאוות, המתאווה לממון היא הנלעגת ביותר.

 

התאווה לרכוש היא לא רק נלעגת אלא גם מסוכנת. הכסף מסנוור את העיניים ומסמא את הכבוד העצמי ואת השיפוט המוסרי. הקיסר הרומאי אספסיאנוס רצה להגדיל את אוצר המדינה, ולכן קבע מס על שימוש בשירותים ציבוריים. יועציו התרו בו שאין זה ראוי שקיסר רומא הגדול יהיה חייב את הונו למס בזוי שכזה. אספסיאנוס השיב להם בלעג: "לכסף אין ריח". האומנם?

 

חשוב לזכור כי הכסף הוא מוצר מלאכותי. בטבע אין כסף, ולמעשה גם אין כלל רכוש. הפילוסוף הצרפתי ז'ן ז'ק רוסו טען שהרכוש הוא מקור כל הרע בחברה האנושית. הראשון שעלה על דעתו לגדר חלקת אדמה ולטעון שהיא שלו, ואף מצא אנשים תמימים דיים להאמין לו, הוא בעיני רוסו האחראי לכל הרעות בחברה האנושית (רוסו, מאמרים, עמ' 161).

 

רוסו צדק שהרכוש והכסף אינם מושגים טבעיים אלא יצירה אנושית, אך היהדות יודעת שלא כל מה שטבעי הוא טוב, ולא כל מה שמלאכותי הוא רע. הרכוש הפרטי והמשק המבוסס על כסף הכרחיים לפיתוח חברה טכנולוגית מתקדמת. הניסיונות לביטול הרכוש הפרטי הובילו לאסון. התורה מקבלת את הבעלות הפרטית על רכוש וממון, אך מגבילה אותה.

פרשת בהר עומדת על הצורך להגביל את הרכוש הפרטי, כפי שהוא מתבטא בדין היובל. אחת לחמישים שנה כל הקרקעות חוזרות לבעליהן המקוריים. אחד הנימוקים למהלך החברתי הכביר הזה קשור לדיון שלנו: "והארץ לא תימכר לצמיתות, כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי" (ויקרא כ"ה, כ"ג). אנחנו צריכים לזכור: הבעלות שלנו היא רק זמנית וחלקית. בסופו של דבר, הכול שייך לקב"ה.

 

גם בשנת השמיטה מתבטא מסר דומה. פירות השמיטה הם הפקר ושייכים לכול. כך מתאר הרמב"ם את המצב הזה: כל הנועל כרמו או סג (=גודר) שדהו בשביעית ביטל מצוות עשה, וכן אם אסף כל פירותיו לתוך ביתו. אלא יפקיר הכל, ויד הכל שווין בכל מקום, שנאמר "ואכלו אביוני עמך" (הלכות שמיטה ויובל ד', כ"ד).

 

בשנת השמיטה האדם נתבע להתייחס לשדהו באופן אחר; השדה אינו רכושו הפרטי בשנה זו. הוא שייך לכול, כמו במצב הטבעי הראשוני. המצב הזה אינו יכול להתקיים באופן קבוע ויציב, אך פעם בשבע שנים אנו מנסים לשחזר אותו.

 

צמצום הבעלות הפרטית משפיע על האדם בכמה רמות. ראשית, משתנה יחסו של אדם לאנשים אחרים. כאשר הרכוש מפסיק להיות גורם משמעותי, אין מודדים אנשים לפי עושרם. ישנן מעלות אישיות אחרות, חשובות יותר. שנית, האדם לומד על מערכת היחסים האמתית בינו לבין הקב"ה. גם אם יש לך הכול, בעצם אין לך כלום; הכול בא מא-לוהים, והכול יחזור אליו. אנחנו רק שליחים בעולם הזה ועלינו לקיים רצון בוראנו.

 

שלישית, האדם מקבל פרופורציות בנוגע לסדרי העדיפויות האמתיים בחיים. אם למשך שנה אחת היה נאסר על עובדי הייטק לחזור הביתה אחרי חמש בערב, הפרופורציות שלהם היו משתנות. כך ניסח זאת ר' יונתן אייבשיץ: וידע כי לא שלמות אנושי לעסוק בקיבוץ הקניינים ולאסוף… והיא שנת שביעית, שנת רצון לה', אשר ישליך אדם אלילי כספו, ולא יאמר אלוהינו למעשה ידינו, הוא היקום והרכוש, כי אז אין כסף נחשב כלום, ולא יועיל הון ביום עברה (תומים, חושן משפט ס"ז, א').

 

כיום נמנע מאתנו לקיים את השביעית כהלכתה, אך המסרים שלה דווקא רלוונטיים יותר מבתקופות אחרות.

Facebook
Twitter
LinkedIn
Pinterest

עוד בקטגוריה

[kipa_sub_cat]

רשימת התפוצה

רוצות לקבל עדכונים על הנעשה במדרשה? הזינו את כתובת הדוא"ל שלכם בתיבה והצטרפו לרשימת התפוצה שלנו 

jQuery(document).ready(function() { });