פרשת בהר – ריבית מעצימה פערים חברתיים

"וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ: אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלקֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ: אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ: אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹקִים" ויקרא פרק כה (ל"ה – ל"ח).

פרשת בהר גדושה במצוות חברתיות. אחד האיסורים שמופיעים בפרשה הוא איסור ריבית, ושאר המצוות החברתיות מתמקדות בצורך לשמור על כבודם של העבדים ושל השכירים. החירות שזכינו לה מעת יציאתנו ממצרים מחייבת אותנו לשמירת יחסים הוגנים עם העובד, אבל דוקא בהקשר לאיסור ריבית התורה מדגישה את הזיקה שבינה ובין יציאת מצרים. זאת ועוד, המדרש מתנה את האמונה ביציאת מצרים בשמירה על איסור ריבית: 'אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, על תנאי שתקבלו עליכם מצות רבית, שכל המודה במצות רבית מודה ביציאת מצרים וכל הכופר במצות רבית כופר ביציאת מצרים'.

התעלמות מריבית פירושה כפירה ביציאת מצרים. מצות הלוואה היא מצווה גדולה וחשובה בתנאי שנשמרים הכללים האמורים לצמצם את תלותו של הלווה במלווה. שמיטת כספים נוהגת אחת לשבע שנים, ובאמצעותה אנו יוצרים מערכת קשרים בריאה ומיוחדת בין המלווה ללווה. מצוות שמיטת כספים מרסנת את המלווה ותובעת ממנו שלא לרדות בלווה. השמטת החובות קשה למימוש וגרמה לכך שאנשים לא יסכימו להלוות, ומשום כך תיקן הלל פרוזבול.
 

מצד אחר, גביית ריבית היא תחילתו של מדרון חלקלק ומסוכן. כאשר אנו גובים ריבית עבור ההלוואה אנו דורשים יותר מהמגיע לנו, אנו מעצימים את הפערים החברתיים – העשיר המלווה מקבל תמורה גבוהה עבור ההלוואה, והעני הולך ומידרדר בחיפוש מקורות מימון נוספים להחזר הלוואתו. כך עלולה להיווצר חברה שיש בה אדונים ועבדים, וכך אנו פוגעים במטרתה של יציאת מצרים.

איסור ריבית עלול להחזיר חלק גדול מהאוכלוסייה למציאות זהה לעבדות במצרים.
 

בעוד מצוות שמיטה ויובל, הכתובות בתחילת הפרשה, מביאות לתודעה שהכול שייך לריבונו של עולם ובשל כך אנו שובתים מעבודת הארץ ובשנת היובל האדמות חוזרות לבעליהן, הרי שאיסור ריבית מדגיש את העוולה המוסרית שבעטיה גדלים הפערים החברתיים.

התורה מדגישה את סכנותיה של הריבית דווקא משום שגביית הריבית ביסודה אינה נראית פגומה. היא יכולה להיות מוצדקת, במיוחד אם שני הצדדים הסכימו עליה. זאת ועוד, כאשר המלווה נותן מכספו ללווה הוא נמנע מביצוע עסקאות שהיו יכולות להתבצע מכספי ההלוואה. שמא נחשוב שהריבית היא פיצוי למלווה?

התורה מדגישה שהריבית אינה דמי שכירות שהמלווה מקבל עבור כספו. לפי התפיסה היהודית זכות השליטה בכספנו היא בידי ה', ואנו נדרשים להלוות לזולת בדיוק כמו שאנו מחויבים לתת לו צדקה.


במהלך הדורות הלכו וגברו העסקאות והלווים בקשו הלוואה לא רק כדי לקנות מצרכים בסיסיים אלא דרשו הלוואה לצורך עסקאות, ולשם כך נוסד 'היתר עסקא'. יסודו של ההיתר הוא בכך שאין שני צדדים – מלווה ולווה – אלא עסקת חבילה, שבה המלווה והלווה הופכים שותפים להפסד ולרווח כאחד. בעל הממון הוא שותף סביל הנותן כסף ל'מתעסק', השותף הפעיל, על מנת שישקיע אותו בעסק, והמלווה יהיה שותף עם המתעסק לא רק ברווח אלא גם בהפסד.


היתר עסקא הוא התנאי המרכזי לקיומם של הבנקים. באמצעותו אנו שותפים לבנק בעסקאות ולא קיימת מערכת קשרים בין לווה למלווה. אולם אליה וקוץ בה; אסור שהיתר עסקא יאפשר עסקאות בלתי מוסריות.

בתקופתנו, שבה הבנקים חולשים על הכול – דרושה מערכת שתבקר ותרסן את הבנקים. יש צורך יותר מתמיד לצמצם את שליטת הבנקים וליצור לחץ ציבורי למען העשוקים והנרדפים. הריבית הנגבית בשם 'היתר עסקא' מפילה רבים וטובים לעוני ומצוקה קשה.

 

 

Facebook
Twitter
LinkedIn
Pinterest

עוד בקטגוריה

[kipa_sub_cat]

רשימת התפוצה

רוצות לקבל עדכונים על הנעשה במדרשה? הזינו את כתובת הדוא"ל שלכם בתיבה והצטרפו לרשימת התפוצה שלנו 

jQuery(document).ready(function() { });