פרשת אמור – בין יום העצמאות ליום ירושלים

בימים אלה אנו עומדים בעיצומם של ימי ספירת העומר. מקורה של מצווה יקרה זו בפרשת השבוע שלנו, פרשת אמור: "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה

שבע שבתות תמימות תהיינה עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום והקרבת מנחה חדשה לה' " (ויקרא כג טו-טז).

בדרך כלל בספירת הימים לקראת מאורע מסוים אנו יודעים כמה ימים נותרו לאותו מאורע. לדוגמה כאשר מצפים ליום חתונת הילדים אנו יודעים היטב כמה זמן נותר עד לחתונה. אנו מתעלמים מאורכה של התקופה שעברה, שאינה רלוונטי. מנגד, בספירת העומר אנו מדגישים את התקופה שחלפה ואין אנו מזכירים כמה הימים שנותרו עד לשבועות. יתכן שהסיבה נעוצה במטרתה של הספירה – בעוד מטרת ספירת ימים לקראת מאורע היא הציפייה להתגשמותו, הרי שספירת העומר מדגישה לא רק את ההמתנה למתן תורה אלא את התהליך עצמו. ימי הספירה יוצרים תהליך רוחני שראשיתו בפסח וסופו בשבועות.

עמדה זו משתקפת היטב בשיטתו של בעל הלכות גדולות, שפוסק שאם שכח לספור יום אחד אין הוא יכול להמשיך ולספור. שיטתו נקבעה הלכה למעשה בשולחן ערוך אורח חיים (תפט, ח):'אם שכח לספור באחד מן הימים… סופר בשאר ימים בלא ברכה'. כאשר הספירה היא תהליך – אי-אפשר לוותר על אף יום בספירה, חובה עלינו לשמור על ספירה תמימה ושלמה ללא חיסרון.

אמנם בעלי התוספות חולקים בחריפות על הבה"ג וכותבים במסכת מנחות (סו ע"א ד"ה 'זכר למקדש'): 'ותימה גדולה היא ולא יתכן'. לדעתם גם כאשר חסר יום אחד לספירה, אפשר להמשיך ולספור; אדם עדיין יכול להביע את כמיהתו למתן תורה באמצעות הספירה.

כמה משמעותי לראות את המוקד בספירת העומר בתהליך לקראת מתן תורה ולא רק בציפייה למתן תורה. כדי להגיע מוכנים למתן תורה נדרשים אנו להתכונן רוחנית בכל אחד מימי הספירה.

בדור האחרון נוספו ימים טובים בתקופת הספירה – יום העצמאות ויום ירושלים. אמנם אין אנו עורכים ספירה מיוחדת בין הימים, אבל אפשר להקביל בין יום העצמאות לפסח ובין יום ירושלים לשבועות (שחלים באותו היום בשבוע). יום העצמאות ופסח הם ימים של חירות פיזית, ויום ירושלים ושבועות הם ימים של חירות רוחנית. כך אנו עוברים תהליך – מחירות פיזית לחירות רוחנית – מיציאת מצרים לקבלת תורה, וממדינה עצמאית לשחרורה של ירושלים. נקודה זו מדגיש הרש"ר הירש: 'ממחרת השבת כבר חגותם את חג חירותכם; וכבר זכרתם לפני ה' את העצמאות, שזכיתם בה בשבתכם בארצכם ובאכלכם מלחם הארץ; נמצא, שכבר הגעתם אל החירות ואל רווחת העצמאות, המהווים בדרך כלל את מטרת כל השאיפות הלאומיות. ואילו אתם תראו עצמכם רק בראשית ייעודכם הלאומי; ותחלו עתה למנות לקראת השגת מטרה אחרת. ובלשון זו נאמרה מצוות הספירה 'מהחל חרמש בקמה תחל לספר שבעה שבעות', במקום שאחרים חדלו לספור, תחל ספירתך אתה'.

הספירה מתחילה מהמקום שבו כל מדינה כבר חדלה מלספור! זו המעלה של מדינת ישראל שאינה מסתפקת רק ביום העצמאות, היא זקוקה ליום ירושלים, וכן כמהה היא אל שבועות ולא מסתפקת בפסח.

בפסח אנו מביאים את מנחת העומר המורכבת משעורים, ובשבועות אנו מביאים מנחת שתי הלחם מחיטה. מסביר בעל ערוך השולחן שאמנם בפסח נגאלנו, אבל ללא תורה ומערכת ערכים המקנה את ייחודנו כממלכת כוהנים, ולכן המנחה המובאת היא ממאכל בהמה (שעורים). בחג השבועות אנו מקבלים את התורה את הרוח ולכן המנחה באה מהחיטה – שהיא מאכל אדם. זאת ועוד, בשבועות באופן חד-פעמי אנו מביאים מנחה שיש בה חמץ. החמץ הוא תפיחה, החמץ מגלה את כוחות היצירה האנושיים. לשם כך מתכונן עם ישראל חמישים יום, לקראת האתגר הגדול של מנחת חמץ. בימים אלו מתרחש המעבר מהמצה הפשוטה לחמץ המורכב.

אם כן, אחד מיסודותיה של ספירת העומר הוא התהליך שעובר האדם ולא רק הציפייה וההמתנה למתן תורה. המעבר מהפן הפיזי לפן הרוחני דורש מאמץ בתהליך עצמו. כאשר מצפים לשיא משמעותי אין להסתפק בכמיהה והמתנה, אלא כל יום נדרש כדי להכין את עצמנו להיותה ראויים יותר לקראת המעמד גדול ונשגב.