תהליך ההיטהרות של המצורע מורכב. במהלך טהרתו נדרש המצורע להביא עץ ארז , שני תולעת ואזוב. כידוע, קומתו של עץ הארז מתנשאת לגובה רב – אף ל-30 מטר ויותר, ועוביו יכול להגיע לשניים עד שלושה מטרים. מנגד, האזוב הוא צמח תבלין נפוץ.על השילוב שקיים בין עץ הארז לאזוב מסבירים חז"ל (רש"י ויקרא יד,ד): 'עץ ארז – לפי שהנגעים באים על גסות רוח מה תקנתו ויתרפא? ישפיל עצמו מגאוותו כתולעת ואזוב'. ומפרש בעל שפת האמת: 'מגביה שפלים ומשפיל גאים" – מאחר שמגביה השפל למה משפיל כדי להגביהם? אך כשמגביה שפלים שיישאר שפל אף שהוא מוגבה'. אדם אינו צריך לשאוף להיות שפל, אינו צריך לאבד את ייחודו ולטשטש את יכולותיו, אלא עליו להישאר בגובה קומתו האמתית ולהיות שפל בעיני עצמו. ומסביר ה"שפת אמת" שזו כוונת הכתוב: 'כֹּה אָמַר ה' אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ אל יתהלל עָשִׁיר בְּעָשְׁרו.ֹ כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי ה' עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם ה" (ירמיהו ט,כב – כג).
החכם הוא חכם, העשיר הוא עשיר, ואל להם להתעלם מייחודם ומרכושם. על החכם והעשיר נאסר להתגאות. הדרך שבה יוכלו החכם והעשיר לצמצם את גאוותם היא אם ישכילו לדעת שהכוחות האנושים הקיימים בהם ורכושם הרוחני והפיזי הרי הם מתנת א-ל. הקב"ה מגביה אותנו, אבל אנו נשארים שפלים.
משה רבנו, שהוכתר כעניו מכל האדם, הכיר בכוחותיו והיה מודע ליתרונותיו האנושים. אולם אף על פי כן, נשאר שפל משום שהכיר שהכול מתנת ה'. מי שמכיר בתכונותיו ומודע לכך שהקב"ה הוא שהעניק לו את כישרונו – לא יגיע לידי גאווה, שהרי אין אדם מתגאה במה שלא שייך לו. מי שקומתו זקופה ובכל זאת מתגאה עלול לחלות במחלת הצרעת שתוציא אותו מתחום החברה האנושית. בתהליך שבו האדם שב מבדידותו וירצה לחזור אל מקומו בתוך המחנה יידרש לעבור תהליך טהרה. התורה דורשת מהאדם לאחוז בארז ובאזוב ובכך להכיר ביכולתו הגבוהה כארזים ולמרות זאת להישאר שפל כאזוב.