פרשת תצוה – קפקא ואבני האפוד

הפילוסוף היהודי-גרמני שלמה מימון מספר על משוגע ידוע שכעס על העיר למברג, והחליט להטיל עליה מצור ולהמית את יושביה ברעב. לשם כך שכב מאחורי החומה, כדי להטיל מצור על העיר בגופו. בסופו של דבר, הוא עצמו כמעט גווע ברעב, בעוד למברג לא הייתה מודעת כלל לסכנה שריחפה עליה (חיי שלמה מימון, עמ' 122). מה באמת יכול לעשות האדם הקטן מול הממסד? המצוקה הזאת הולכת ומחריפה בעידן המודרני. סיפוריו של קפקא זכו להצלחה מסחררת, בתארם את מצוקתו של האדם הבודד הניצב לנוכח המנגנונים האדירים והאנונימיים של הממסד. שאלת מקומו של היחיד בתוך מנגנוני החברה הפכה לאחת השאלות הבוערות של תקופתנו.

 

פרשת תצוה מתארת את בגדי הקודש של אהרן הכהן ובניו, בהם גם האפוד והחושן. על החושן היו שתים עשרה אבנים טובות, שנשאו עליהן את שמות בני ישראל. גם באפוד היו שתי אבנים, שבהן נחקקו שמות בני יעקב. התורה מציינת את החשיבות שיש בנשיאת שמם של בני ישראל לפני ה': "ונשא אהרן את שמותם לפני ה' על שתי כתפיו לזיכרון" (שמות כח, יב). חז"ל מסבירים לנו אילו שמות נכתבו על האבנים שבאפוד: "'ששה משמותן על האבן האחת, ואת שמות הששה הנותרים על האבן השנית כתולדותם' – כשמותן שקרא להן אביהן, ולא כשמות שקרא להן משה: 'ראובן' ולא 'ראובני' ; 'שמעון' ולא 'שמעוני' ; 'דן' ולא 'הדני' ; 'גד' ולא 'הגדי'" (סוטה ל"ו ע"ב). כלומר, על אבני האפוד נכתב שמו של האיש ראובן, שבו קרא לו אביו, ולא הכינוי "ראובני", שהוא שמו של שבט ראובן, ובו השתמש משה בעת מפקד בני ישראל.

אהרן נשא לפני ה' את שמותיהם הפרטיים האישיים של אבות בני ישראל, ולא את שמותיהם הקיבוציים של שבטי ישראל. בני ישראל עומדים לפני הקב"ה לא רק כשייכים לקבוצה גדולה אלא גם כיחידים, כאנשים לעצמם. היחיד אינו מתבטל בפני הכלל והממסד. העמידה לפני ה' אינה מוחקת את זהותם הפרטית, אלא להפך, מחזקת אותה. גם ההתייחסות לכהן הגדול עצמו מבטאת מסר דומה. התורה אינה מדברת כאן על נושא משרה אנונימי, "הכהן הגדול", אלא על אנשים פרטיים מסוימים – אהרן ובניו המפורטים בשמותיהם: "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו אתו מתוך בני ישראל לכהנו לי, אהרן נדב ואביהוא אלעזר ואיתמר בני אהרן." (שמות כ"ח, א').

 

הפרשה חוזרת שוב ושוב ונוקבת בשמו הפרטי של אהרן, הכהן הגדול מאחיו. הכהנים העומדים לפני ה' אינם מאבדים את זהותם הייחודית, אלא להפך – זוכים בהכרה בפרטיותם המיוחדת. השמירה על זהותו הפרטית של כל יחיד לא רק מעניקה, אלא גם מחייבת. הרמב"ן בפרשת יתרו עמד על כך שעשרת הדיברות נאמרו במכוון בלשון יחיד, למרות שהופנו לקהל רב: "ונאמרו כל הדברות כולן בלשון יחיד, 'ה' אלוהיך אשר הוצאתיך'… להזהיר כי כל יחיד מהם יענש על המצוות, כי עם כל אחד ידבר ולכל אחד יצווה ; שלא יחשבו כי אחר הרוב ילך, והיחיד יינצל עמהם" (רמב"ן, שמות כ', ב').

 

והדיברות נאמרו בלשון יחיד, כי הקב"ה פונה אל כל יחיד, ולא רק אל הכלל. אף אדם לא יוכל לחטוא במחשבה שזכויותיהם של אחרים תכפרנה עליו; "איש בחטאו יומת". כל אדם חייב לתת את הדין על מעשיו ועל מחדליו. "כך עושים כולם" אינו תירוץ. כל פרט ניצב בעצמו מול בוחן הלבבות, ואישיותו הפרטית היא העומדת למשפט. היהדות מעודדת את טיפוח האינדיבידואליות האישית, מתוך הכרה במחויבות שזו מטילה.

Facebook
Twitter
LinkedIn
Pinterest

עוד בקטגוריה

[kipa_sub_cat]

רשימת התפוצה

רוצות לקבל עדכונים על הנעשה במדרשה? הזינו את כתובת הדוא"ל שלכם בתיבה והצטרפו לרשימת התפוצה שלנו 

jQuery(document).ready(function() { });