בשנת 1942 למניינם החלו המצביאים של בעלות הברית לתכנן פלישה לאירופה הכבושה בידי הנאצים. אחת הבעיות הקשות שעמדו בפניהם הייתה מחסור בנושאות מטוסים. המדען ג'ק פייק העלה רעיון מקורי, שלא לומר מופרע, לפתרון הבעיה: לבנות נושאות מטוסים מקרח. פייק טען כי ייצור אנייה מקרח יהיה זול ומהיר (וכולל אספקה שוטפת של קרח לקולה של המלחים…). אמנם הקרח שברירי למדיי, ולכן נדמה היה שיש לוותר על הרעיון, אך לאחר ניסויים קדחתניים נתגלה שאם מוסיפים לקרח נסורת הוא נעשה קשה כמתכת. הפרויקט כונה "מבצע חבקוק", על שם פסוק מספר חבקוק (א', ה'): "ראו בגויים והביטו והתמהו תמהו… לא תאמינו כי יסופר" (א' דרומי, מלחמות גדולות, עמ' 139).
מכך שלא שמעתם על הסיפור הזה אתם יכולים להסיק שבסופו של דבר הרעיון נגנז; אולי הספינה נמסה בדרך. מסתבר שבכל זאת העדיפו לבנות ספינות מחומרים עמידים יותר. הרש"ר הירש, בפירושו לפרשת תרומה, מייחס משמעות מיוחדת לחומרים המוזכרים בבניית המשכן. כאשר הוא מדבר על ארון הברית, רש"ר הירש מתייחס לשני החומרים המצויים בו: לוחות מאבן, וארון מעץ. כאשר מצמידים את הלוחות זה לזה, אומר הרש"ר הירש, יוצרים קוביית אבן מדויקת ונוקשה.
זוהי המשמעות של העובדה הזו: "התורה נתנה לישראל בצורה קבועה ושלמה" (רש"ר הירש, שמות כ"ה, י'). לעומת זאת הארון עצמו עשוי עץ, שהוא חומר אורגני, ובמצבו הטבעי נתון בצמיחה ובשינוי מתמידים – מושפע מסביבתו ומשפיע עליה. והמשמעות – ישראל מקבל את התורה בכוח ההתפתחות וההשתלמות המתמדת שבו, כוח המשתמר ברעננותו הטבעית למען התורה… לא התורה משולה כאן לעץ, אלא אנחנו: "על-ידי התורה יכולים וחייבים אנחנו להתקדם, להתעדן, להתפתח ולהשתלם מעלה מעלה אין קץ" (שם).
תורת ה' יציבה, קבועה וחתומה, אך רקמת החיים הנוצרת סביבה מתפתחת, גדלה, אורגנית. התורה היא רסיס יהלום הנופל לתוך צדפה, וסביבו הולכת וצומחת פנינה. לחיים הדתיים שלנו יש גרעין יציב ונוקשה: התורה וההלכה. סביב הגרעין הזה צומח עושר מגוון של חיים דתיים ערים. כאשר התורה מתארת את בניית הארון, היא מוסיפה ציווי ייחודי: "והבאת את הבדים בטבעות על צלעות הארון, לשאת את הארון בהם" (שמות כ"ה, י"ד). בשעת בניית המשכן הוצמדו לארון המוטות שבהם נושאים אותו ממקום למקום. הנצי"ב עמד על כך שגם בנוגע למזבח החיצון מופיעה הוראה דומה, מה שאין כן במזבח הקטורת הפנימי ובשולחן. הנצי"ב מבאר את המשמעות הסמלית של ההתייחסות לבדים: "שבא להגיד לנו שכוח הארון, שהוא התורה, וכוח המזבח החיצון, שהוא עבודה, נישאים בכל דור ודור ממקום למקום, היכן שישראל גולים… ותפילה במקום עבודה, כידוע. מה שאין כן השולחן, שבו כוח מלוכת ישראל, ומזבח הפנימי, שבו כוח כהונה… ושני כוחות אלו אינם אלא כשישראל על מקומם בארץ ישראל" (העמק דבר, שם).
אנשים העוברים דירה לתקופת ביניים, משאירים לפעמים את הספרים בתוך הארגזים: חבל לפרוק ולהעמיס שוב בעוד חודש. ארון הברית והמזבח נשארו בתוך ארגזים – הם היו תמיד מוכנים לתזוזה. המסר של הציווי הסמלי הזה הוא שהתורה והתפילה הם היסודות הקבועים והיציבים של העולם הרוחני שלנו, והם עוברים אתנו ממקום למקום, בכל אשר נלך. לא צריך להיות במקדש או בארץ ישראל כדי ללמוד ולהתפלל. לעומת זאת חלקים אחרים של העולם הרוחני שלנו ניתנים להגשמה רק בארץ השכינה. רק כאן יכולים להתבטא כוחות המלוכה והכהונה, דהיינו – מלוא ההיקף של חיים דתיים ולאומיים שלמים, על כל הדינמיקה והתסיסה שבהם. סביב הגרעין הקשה, שאינו משתנה ואינו מושפע מתקופה וממקום, צומחים ענפים דקים ורגישים של עבודת ה' תלויית מקום וזמן.