בפרשת תרומה מתוארים הכלים השונים שהיו במשכן, שהיו עשויים כולם מעץ ומזהב, אולם הרכב החומרים בכל כלי היה שונה.
ארון העץ היה מצופה זהב מבית ומחוץ: "וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר מִבַּיִת וּמִחוּץ תְּצַפֶּנּוּ וְעָשִׂיתָ עָלָיו זֵר זָהָב סָבִיב". השולחן היה עשוי מעץ מבפנים אבל מבחוץ היה מצופה זהב: "וְעָשִׂיתָ שֻׁלְחָן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם אָרְכּוֹ וְאַמָּה רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר וְעָשִׂיתָ לּוֹ זֵר זָהָב סָבִיב".
בעוד היו הארון והשולחן מעץ – המנורה הייתה עשויה מזהב צרוף, מקשה אחת: "וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב טָהוֹר מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה יְרֵכָהּ וְקָנָהּ גְּבִיעֶיהָ כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ מִמֶּנָּה יִהְיוּ".
מחד גיסא הייתה המנורה עשויה מקשה אחת, אבל מאידך גיסא הייתה מלאה בעיטורים ומורכבת מצורות שונות. מכל הכלים דווקא ביצירת המנורה התקשה משה, ונזקק לעזרתו הישירה של ה', והמנורה נראתה לו במחזה הנבואה: "וּרְאֵה וַעֲשֵׂה בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר".
הכלים במשכן משקפים דמויות אנושיות שונות. ישנן דמויות הדומות לתבנית השולחן או הארון ויש הדומות למנורה. דמויות הדומות לשולחן או לארון הן אלו שלבם ופיהם אינו שווה, כשם שהכלים עשויים מעץ ומצופים זהב. כשם שתוכו של הכלי עשוי מחומר שונה מציפויו, כך ישנם בני אדם המראים לנו את חיצוניותם שאינה משקפת בהכרח את אופיים האמיתי.
וישנן דמויות הדומות למנורה – תוכם כברם, לבם לב זהב, הם טבעיים. כשם שהמנורה מורכבת מחלקים רבים כך דמותו של האדם מורכבת להפליא. השאיפה לאמת צרופה ודרישת הטבעיות אינן קלות לרכישה. לכך עמל האדם כל חייו – להיות טבעי ולא מצופה, להיות אמתי ולא צבוע. משה מתקשה ביותר בעשיית המנורה ואינו יודע כיצד לעשותה: "כיון שנתקשה אמר הקב"ה למשה טול זהב והשליכהו לאש והוציאהו והיא נעשית מעצמה". אולם ברש"י מובא המדרש בניסוח אחר: "אמר לו הקב"ה השלך את הככר לאור והיא נעשית מאליה".
קשה ליצור מנורה, וקשה עוד יותר להיות דמות אנושית הדומה למנורה. אומר הקב"ה למשה, השלך את המנורה לכבשן האש. כך בן אנוש אשר ישליך עצמו, כלומר– יתמסר וישליך את השקר ואת הצביעות ויסיר מעצמו את האגו – יוכל לחשוף את נפשו הטהורה. זו עבודה קשה הדורשת מאמצים כבירים.
לאחר תקופה ארוכה יראה זכריה הנביא את המנורה: "וַיֹּאמֶר אֵלַי מָה אַתָּה רֹאֶה וָאֹמַר רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל רֹאשָׁהּ וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ שִׁבְעָה וְשִׁבְעָה מוּצָקוֹת לַנֵּרוֹת אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁהּ… וָאַעַן וָאֹמַר אֶל הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי לֵאמֹר מָה אֵלֶּה אֲדֹנִי … וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֵלַי לֵאמֹר זֶה דְּבַר ה' אֶל זְרֻבָּבֶל לֵאמֹר לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר ה' צְבָאוֹת" (זכריה ד,ב- ד).
המנורה בעלת שבעה הקנים מסמלת את רוח ה' – רוח של חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה. מנורה זו היא מקשה אחת, מורכבת, בעלת קנה מרכזי ובכוחה להאיר באור מיוחד את סביבתה. כך גם האדם צריך לשאוף לזכות לאותה רוח ה' שתעזור לו להיות מגובש, טבעי, אמתי, תוכו כברו. כך יוכל הוא להאיר את סביבתו באור זך וטהור, יהיה אהוב על הבריות ומקדש שם שמים ברבים.
האדם הוא "מקשה אחת" אבל מורכב עד מאד, טבעיותו הופכת אותו לפשוט יותר ולטהור יותר.