כאשר התורה כותבת "מחתרת", אוזנינו מזדקרות, בציפייה לסיפור מתח חשאי. אך המשמעות המקורית של המילה "מחתרת" אינה "ארגון צבאי סודי", אלא "חפירה" או "מנהרה". כך כותבת התורה בפרשת משפטים: "אם במחתרת יימצא הגנב והוכה ומת – אין לו דמים." (שמות כ"ב, א'). במילים אחרות : אם אדם עומד מול גנב המנסה לפרוץ לביתו דרך חפירה בקיר – מותר לו להרוג את הפורץ.
מדוע מותר להרוג את הגנב?! הרי אין ביהדות עונש מוות על גניבה! מסביר רש"י בעקבות חז"ל: "כאן למדת תורה – אם בא להרגך, השכם להרגו; וזה להרגך בא, שהרי יודע הוא שאין אדם מעמיד עצמו ורואה שנוטלין ממונו בפניו ושותק; לפיכך על מנת כן בא, שאם יעמוד בעל הממון כנגדו – יהרגנו". כלומר – מותר להרוג את הפורץ רק משום הגנה עצמית. הגנב יודע שאתה תנסה לעצור אותו, והוא מוכן להרוג אותך במקרה כזה. משום כך עליך להקדים ולהרוג אותו.
אמנם התגובה החריפה הזו מסויגת בפסוק הבא: "אם זרחה השמש עליו – דמים לו." (שם, ב'). כלומר – יש מקרה מסוים שבו אסור להרוג את הפורץ. מהו מקרה זה? מסביר רש"י: "'אם זרחה עליו השמש' – אין זה אלא כמין משל: אם ברור לך הדבר שיש לו שלום עמך, כשמש הזה שהוא שלום בעולם, כך פשוט לך שאינו בא להרוג… כגון אב החותר לגנוב ממון הבן… (במקרה זה) רציחה היא אם יהרגנו בעל הבית." ההיתר לפגוע בפורץ הוא רק במקרה שיש חשש אמתי שהגנב יהיה מוכן להרוג. אם אין חשש סכנת נפשות, כגון במקרה המוזר של אב הפורץ לביתו של בנו, אסור בשום אופן להרוג את הגנב.
פסוקים אלו מגלים לנו מסר ערכי מורכב וחשוב. מצד אחד הם מלמדים אותנו על זכות ההגנה העצמית של האדם. חכמי ישראל שאלו: אם כל ההיתר להרוג את הפורץ הוא משום הגנה עצמית, יש פתרון פשוט יותר; בעל הבית יכול לחמוק מן הבית בשקט, ולתת לגנב לעשות בבית כרצונו, בלי שיישפך דם! כך ניסח הרב סולובייצ'יק את התשובה לתמיהה זו: "בפרשת 'אם במחתרת יימצא הגנב' קובעת היא (התורה) מסמרים להלכה, כי לא רק על חייו אלא גם על רכושו רשאי הוא להגן." (דבר הגות והערכה, עמ' 27). לאדם מותר לעמוד להגן על רכושו, גם אם בכך הוא פותח פתח למאבק אלים בינו לבין הגנב. אם הצדיקים יתקפדו בפינתם מחשש לפגיעה באחרים, הארץ תימסר ביד הרשעים. התורה מדריכה את האדם לעמוד בתוקף כנגד רשעי עולם, ולא להירתע בשעת הצורך גם מעימות אלים.
מצד אחר, התורה מגבילה את ההיתר לפגוע בגנב רק למקרה של סכנת נפשות. בנקודה זו ראוי לעמוד על האור הגדול שהביאה תורת ישראל לעולם. חוקרים רבים טענו שיש דמיון (חלקי) בין חוקי ישראל לחוקי העמים במזרח הקדום. הרב קוק (אדר יקר, עמ' מ"ב) התמודד עם הטיעון הזה, וטען שגם בעמים הקדומים היו אנשי מעלה, ואין פלא שכוננו חוקים שבחלקם היו חוקי צדק ואמת. לאחר הרב קוק, עמדו חכמי זמננו על כך שדווקא הדמיון החלקי והמקוטע בין התורה לחוקי העמים הקדומים, מדגיש את ההבדלים החדים ביניהם. ברור שחוקי אלוהינו עולים אלף מונים על חוקי האדם. ההשוואה אין מטרתה לטשטש את הפער הזה, אלא דווקא להדגיש אותו. כך גם בענייננו. גם בחוקי העמים הוזכר דין מיוחד לגבי גנב הפורץ לבית דרך מחתרת, אך עיון מדוקדק יראה לנו שלמעשה מדובר בדין הפוך לחלוטין. כך נאמר בחוקי עמי המזרח הקדום: "כי יחתור איש בבית ונתפס, בפני המחתרת הזאת יומת ושם ייקבר." (חוקי חמורבי, 21). המזלזלים בתורה צהלו : הנה, אין ייחוד בתורת ישראל! גם חוקים קדומים אחרים מדברים על "בא במחתרת"! אך למעשה חוקי חמורבי הפוכים כאן לחלוטין מחוקי ישראל. בתורת ה' נאמר שמותר להרוג פורץ רק מתוך הגנה עצמית. בחוקי העמים נאמר שלפורץ יש עונש מוות, בלי שום קשר להגנה עצמית. מותר להרוג אותו לא רק כשנתפס "על חם" בזמן הפריצה; גם אם נתפס מאוחר יותר, מביאים אותו למקום הפריצה, ושם נוטלים את נפשו. לעומת זאת, חוקי תורתנו הקדושה מגלים את ערכם של חיי אדם. אין בתורה עונש מוות על גניבה.
בפרשת "בא במחתרת" התורה מלמדת אותנו איזון עדין בין שני ערכים: המלחמה ברע וקדושת חיי האדם. מותר לאדם להגן על רכושו, גם אם כתוצאה מכך ייקלע לסיטואציה של הגנה עצמית וייאלץ להרוג את הגנב. אך הפגיעה הישירה בפורץ מותרת רק בנסיבות כאלו של הגנה עצמית. חיי הפושע אינם הפקר; כאשר הוא אינו מאיים על חיינו, חייו קדושים בדיוק כמו אלו שלנו.