פרשת יתרו – אלמלא מוראה של מלכות

"בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר"(שמות י"ט, א-ב).

ומקשה הרמב"ן, מדוע כתוב "ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני" ולא כפי שמנוסח בשאר המקומות: ויסעו … ויחנו… ? ומסביר:

והיה ראוי גם כן, שיאמר ויסעו מרפידים ויחנו במדבר סיני, אבל כתב ויבאו מדבר סיני, לומר כי מיד שבאו אל מדבר סיני חנו במדבר בראותם ההר מנגד, ולא המתינו עד שיכנסו בו אל מקום טוב לחנות שם, אבל חנו במדבר או בחורב שהוא מקום חורב שממה לפני ההר.

 

כדי להבין את אשר התרחש שם נדמיין לעצמנו שאנו נוסעים עם הילדים לפארק שעשועים אטרקטיבי. רגע לפני מציאת חניה לרכב נפתחות הדלתות, והילדים יוצאים החוצה במהירות לעבר המתקנים. להבדיל, העם כה התרגש לכבוד קבלת התורה – ברגע שראו את ההר מולם חנו במקום ולא יכלו להמתין לחנייה מסודרת. עוד בהיותם במצרים ביקש משה מפרעה שלושה ימים של חופשה רוחנית, שבמהלכה יוכלו להגיע למדבר ולזבוח לפני ה' – מאז התגברו הכיסופים. חוסר הסבלנות משתקף בכתובים:"ויבואו מדבר סיני' במקום 'ויחנו במדבר סיני". ישנה הגעה אבל אין חניה, ישנה ציפייה דרוכה ולא חנייה שלווה. הציפייה למתן תורה גרמה לדבר נוסף. כאשר הם עומדים לפני ההר נאמר: "ויחן שם ישראל" ומסביר רש"י: "כאיש אחד בלב אחד", אבל שאר כל החניות בתרעומת ובמחלוקת.


אחדות מעין זו הייתה בעת שרדף פרעה אחר בני ישראל: "וּפַרְעֹה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה'" (שם יד, י).
אמנם רש"י מסביר באותו סגנון: "בלב אחד כאיש אחד", אבל יש הבדל גדול בין שני האירועים. בנס קריעת ים סוף הייתה סכנה קיומית לעם, ואפשר לצפות שכולם יפחדו כאיש אחד בלב אחד. העמידה מול הר סיני אינה מבטיחה אחדות, ובכל זאת בהגיעם להר סיני, למקום קבלת התורה, האווירה השתנתה. הפלגנות ההרסנית הצטמצמה, ובמקומה באה אחדות. הייעוד המשותף בקבלת התורה איפשר את התנאים להסכמה לאומית רחבה.


בליל הסדר אנו אומרים: "אילו קרבנו להר סיני ולא נתן לנו את התורה – דיינו". וכי מה התועלת בעמידה ליד הר סיני ללא קבלת התורה? אלא שמתוך הפסוקים נוכל להבין שהקרבה להר סיני איפשרה לעם להבחין בין עיקר וטפל, לעזוב את תנאי החניה ולעמוד מול ההר בלא קנאה, בלא מחלוקת, בלא תאוות חומריות.

החברה מורכבת מהשקפות שונות ומדעות מגוונות. כדי שנוכל להביע את דעותינו והשקפתנו אנו זקוקים לעבור את התהליך של 'כאיש אחד בלב אחד', לפחות בהקשר הצדדים הארגוניים של החברה. בעבר היתה אחדות סביב המוסדות של מדינת ישראל. היתה נאמנות מלאה על אף הביקורת, מתוך תפיסה שאין תחליף למוסדות אלו, והם קיומיים לחברה הישראלית. אולם כיום כל ביקורת מלווה באיום על עצם קיומו של הממסד. אם תהיה שירת נשים לא נתגייס לצבא, אם בית המשפט העליון יפסוק בסוגיות מסוימות פסיקות שאינן נראות לנו לא ניתן אמון באותה מערכת.


ההלכה היא מעל הכול אולם שמירה על סדר במדינת ישראל הוא ערך הלכתי הקרוב לפיקוח נפש, שכן אלמלא מוראה איש את רעהו בלעו. טוב לשנן את הגמרא במסכת עבודה זרה ד ע"א: "מה דגים שבים – כל הגדול מחבירו בולע את חבירו, אף בני אדם – אלמלא מוראה של מלכות, כל הגדול מחבירו בולע את חבירו'. בעל ספר החינוך (מצוה עא) מנמק את האיסור שאין לקלל נשיא:

"משרשי המצוה, לפי שאי אפשר לישוב בני אדם מבלי שיעשו אחד מביניהם ראש על האחרים לעשות מצותו ולקיים גזרותיו, מפני שדעות בני אדם חלוקין זה מזה ולא יסכימו כולם לעולם לדעת אחת לעשות דבר מכל הדברים, ומתוך כך יצא מביניהם הביטול והאסיפה בפעולות, ועל כן צריכין לקבל דעת אחד מהם אם טוב ואם רע, למען יצלחו ויעסקו בעסקו של עולם, פעם ימצא בעצתו וחפצו תועלת רב ופעם ההיפך, וכל זה טוב מן המחלוקת שגורם ביטול גמור".


כאשר חרב של מוראה של מלכות מוסרת ההשלכות הן הרסניות. פגיעה במוסדות המדינה כמוה ביטולה של מוראה של מלכות.

 

 

 

Facebook
Twitter
LinkedIn
Pinterest

עוד בקטגוריה

[kipa_sub_cat]

רשימת התפוצה

רוצות לקבל עדכונים על הנעשה במדרשה? הזינו את כתובת הדוא"ל שלכם בתיבה והצטרפו לרשימת התפוצה שלנו 

jQuery(document).ready(function() { });