פרשת שמות – די לשילוב ידיים

מהרגע שבו מתגלה הקב"ה למשה בסנה ומבקשו ללכת למצרים אפשר להבחין בשינוי ניכר באישיותו של משה. בראשית דרכו הפגין משה ביטחון עצמי בדרכו. הוא שילם מחיר אישי כבד כדי להושיט יד לאחיו. לאחר שהרג את המצרי כדי להושיע את העבד היהודי נגזר עליו גזר דין מוות והוא נאלץ לעזוב את הארמון, אולם כשמשה התבגר ועמד מול התגלותו של ה' בסנה חל בו שינוי מהותי. ה' מבקש ממנו להגיע למצרים ומשה מהסס ומסרב מסיבות שונות לבצע את השליחות. משה חושש מכך שהעם לא יאמין לו. בשלב זה מציע הקב"ה למשה אותות מספר:

מטה ההופך לנחש; יד ההופכת למצורעת כשלג; מים מהיאור ההופכים לדם.

משותף לכל האותות הללו שהם פעולות היוצאות מגדר הטבע, המעידות שאת משה שלח הקב"ה. העצמה המיוחדת הטמונה במופת השלישי והאחרון היא שליטה באלוהי מצרים – היאור.


נראה שיש תפקיד נוסף לשני האותות הראשונים. באמצעות האותות הללו נמתחת ביקורת על משה – משום שהטיל דופי באמונו של העם ומשום חטא לשון הרע לקה משה בצרעת וברח מהנחש המסית שהחטיא את העולם בלשונו.

ייתכן שיש תפקיד נוסף לאות הצרעת ולהפיכת המים לדם: "וַיֹּאמֶר ה' לוֹ עוֹד הָבֵא נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ וַיָּבֵא יָדוֹ בְּחֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג: וַיֹּאמֶר הָשֵׁב יָדְךָ אֶל חֵיקֶךָ וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל חֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ מֵחֵיקוֹ וְהִנֵּה שָׁבָה כִּבְשָׂרוֹ" (שמות ד, ו-ח).


כותב הרב מאיר לייבוש בן יחיאל מיכל וויזר (המלבי"ם): "כי האדם נברא לנטוע ולהיות שותף לה' במעשי בראשית ע"י שיעסוק בדברים שהעולם עומד, והנחת ידו בחיקו היא העצלות והרפיון ממלאכה, שטומן ידו בחיקו ואינו עושה דבר. והראה לו ה' כשיניח ידו בחיקו נעשית מצורעת שזה ציור המיתה, שנחשבה כאלו מתה ובטלה".


לדבריו, משה התבקש להכניס את ידו לחיקו – והיא נהפכה לצרעת המשולה למוות. חידלון או קפיאה במקום משקפים אדם חסר חיות המשול למת. בעת הוצאת היד: "והנה שבה כבשרו". יד שפועלת ויוצרת היא יד שיש בה חיים, ואינה מצורעת. הקב"ה מבקש באמצעות האות לעודד את משה להוציא את ידיו מחיקו ולפעול להוציא את עם ישראל. בשעה שהמנהיג יוציא ידו מחיקו יש סיכוי שיצליח לסחוף אחריו את צאן מרעיתו. ובכל זאת קיימת אופציה לאות שלישית: "וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ גַּם לִשְׁנֵי הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה וְלֹא יִשְׁמְעוּן לְקֹלֶךָ וְלָקַחְתָּ מִמֵּימֵי הַיְאֹר וְשָׁפַכְתָּ הַיַּבָּשָׁה וְהָיוּ הַמַּיִם אֲשֶׁר תִּקַּח מִן הַיְאֹר וְהָיוּ לְדָם בַּיַּבָּשֶׁת".

לפי המהלך המיוחד שהצגנו, שאות הצרעת מסמל אדישות, נוכל להסביר באותו כיוון גם את הפיכתם של מי היאור לדם. משה מבקש להזכיר לעם את היאור כסמל להשמדתו של עם ישראל: "וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן". לתוך מימיו של היאור הושלכו תינוקות שנטבחו ונהרגו במצרים, ומשה התבקש לקחת ממימי היאור הנהפכים לדם כדי להזכיר לבני ישראל שלמען תינוקות שנהרגו ונטבחו יש להפסיק את האדישות, לתת בו אמון ולשתף עמו פעולה לקראת היציאה ממצרים.

אם כן לא מדובר רק בנסים אלא באותות בעלי משמעות. שני האותות הללו תובעים שיתוף פעולה בין העם למשה. זהו מסר לדורות – כדי לפעול ולעשות יש להוציא את הידיים מהחיק ולתרום למען הכלל והעם.

 

Facebook
Twitter
LinkedIn
Pinterest

עוד בקטגוריה

[kipa_sub_cat]

רשימת התפוצה

רוצות לקבל עדכונים על הנעשה במדרשה? הזינו את כתובת הדוא"ל שלכם בתיבה והצטרפו לרשימת התפוצה שלנו 

jQuery(document).ready(function() { });