הני מילי – גיליון 3

בס"ד

 

       עלון בית המדרש לנשים במגדל עז    |                        גליון מס' 3, שבת פרשת "וישב" התשע"ב

ה נ י  מ י ל י     

וזאת הברכה
הטוב שמך ולך נאה להודות
הרב נתנאל בוקס

לרבות מן הברכות מבנה דומה: הן פותחות בגוף שני- "ברוך אתה" ומסיימות בגוף שלישי- "אשר קדשנו", "המוציא לחם", "שעשה את הים הגדול" וכיוצ"ב; מדוע קיים מבנה זה בברכות?

הרשב"א כותב כך: "עוד שאלת: למה נתקן נוסח הברכה מחצה נמצא ומחצה נסתר (כלומר: בגוף שני ובגוף שלישי)?… ואמנם, יש טעם נגלה, גדול התועלת, במה שתקנו נוסח הברכות כן, רוצה לומר- בנגלה ובנסתר. לפי שכבר ידעת, דשני יסודות יש שעליהם נבנה הכל: האחד, לדעת שהוא יתברך מחויב המציאות, ושאין ספק בזה כלל- כמו שנתבאר ונתפרסם המופת עליו ביאור רב; וה-ב', שאין אמיתתו יתברך מושג כי אם לעצמו יתברך לבד, והוא במציאותו נגלה לכל, ובאמיתת מהותו נסתר ונעלם מהכל.

וכדי לקבוע שתי הפינות האלה בנפשותינו, קבעו הנוסח בנגלה ונסתר. ברוך אתה- כמדבר עם מי שהוא נמצא מפורסם, עם שהוא מדבר עמו פנים אל פנים. וכדי שלא תשבש המחשבה שהוא יתברך נמצא כמציאות שאר הנמצאים ושיש יחס בין מציאותו למציאותם, קבעו: אשר קדשנו; לקבוע בנפשותינו שאע"פ שהוא מפורסם, מהות מציאותו נעלם ונסתר שאי אפשר לדבר בו- רק בנסתר, ברוך הוא" (שו"ת הרשב"א חלק ה' סימן נב). הרשב"א מסביר שיש כאן עניין חינוכי-תיאולוגי. הברכות נתקנו בצורה זו, כדי שנפנים את אמיתת הימצאו של הקב"ה בעולם, אך מצד שני- שלא נטעה לחשוב שקיומו של הקב"ה דומה לקיומנו.

באבודרהם לעומת זאת, אנחנו מוצאים הסבר שונה: "והריב"א כתב שהטעם שתקנו הברכות בלשון נוכח ונסתר מפני שהקב"ה נגלה ונסתר: נגלה מצד מעשיו ונסתר מצד א-לוקותו" (אבודרהם ברכות השחר, ד"ה "וצריך לנקות"). כאן מדובר בעניין עקרוני – אנחנו מכירים את מעשי ה', אך לא את מהותו. אנו מברכים את ה' על מעשה ספציפי, על גילוי מסוים, אך עם זאת- מכירים בכך שהמקור עצמו, הקב"ה, אינו מוכר ומובן לנו.

עניין זה הוא חשוב ומשמעותי להבנתנו את הברכות, אך נראה שהכלל הזה איננו גורף. בתפילת העמידה רוב הברכות מתאימות למבנה אותו תיארנו: פותחות הן בגוף שני- נוכח, ומסיימות בגוף שלישי- נסתר. אך ברכה אחת יוצאת דופן– ברכת ההודאה.

ברכה זו מסתיימת במלים: "הטוב שמך ולך נאה להודות"– במה שונה ברכה זו מכל הברכות?

אינני מכיר תשובה מושלמת לשאלה זו, אך אולי בדברים הבאים יש קריאת כיוון מסוימת.

חתימתה של ברכת מודים מזכירה את הפסוק: "טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון" (תהלים צ"ב, ב). הפרק ממשיך ומסביר מדוע טוב להודות לה': "כי שמחתני ה' בפעלך, במעשה ידיך ארנן" (שם ה).

ההודאה מתעוררת בעקבות הפן הגלוי והמובן יותר בהופעת ה' – בעקבות מעשיו.

הברכה מנוסחת בגוף שני, משום שהיא מנציחה את הקביעה לפיה מעשי ה' הנוכחים בחיינו דורשים הכרת הטוב והודאה.

אם כך, נראה שברכת מודים היא ברכה מיוחדת; תוכנה הוא ה"חצי הראשון" של שאר הברכות. מדובר בברכה שנועדה לעורר אותנו להכרה והפנמה שכל התופעות הגלויות איתן אנו נפגשים, הן התגלויות שונות של הקב"ה בחיינו.

יישום הכרה זאת בחיינו אינו פשוט, ויתכן שמשום כך- באמצע הברכה אנו מתפללים על כך ש"כל החיים יודוך"; כלומר, שכל הברואים (ובתוכם אנחנו) יזהו את אותן הופעות א-לוקיות ויודו עליהן.

גם בחנוכה אנו מוצאים ביטוי לרעיון דומה. המהר"ל ב"נר מצוה", מסביר שנס פח השמן נועד לעורר את המודעות לכך שכמו שמקורו של הנס העל-טבעי בקב"ה, גם הנצחון הצבאי – מקורו בקב"ה. מסתבר, שלמרות שאנחנו מבינים ומכירים רעיון חשוב זה – אין זה קל לחוות אותו ולהרגיש אותו במהלך החיים, ולשם הפנמתו זקוקים אנו לתפילה יומיומית שתשוב ותחייה את התחושה הזו בקרבנו.

 

תלמוד לומר
על מחלוקות, שאלות ושאר תהיות
עדי הירשקורן

במהלך הלימוד, אני בדרך כלל שואלת הרבה שאלות. רובן המוחלט נפתר באותו רגע, אבל לפעמים יש שאלות שנשארות בלתי פתורות ומהוות חומר נהדר למחשבה, תסכול ובמקרים קיצוניים- כמעט למחשבות אובדניות… השבוע עלו לי שתי שאלות כאלה.

השאלה הראשונה התעוררה בשיעורו של הרב חיימי: למדנו על גישות שונות בנוגע למחלוקת ודיברנו על כך שדווקא דיונים וויכוחים גורמים לאדם להעמיק ולהגיע אל האמת. לא מצאתי את עצמי; זאת אומרת, הצלחתי להזדהות עם המטרה- ההגעה אל האמת, אבל לא כל כך עם האמצעים. מבחינתי נראה כאילו המחלוקת היא סתם שלב בלתי רצוי שצריך לעבור בדרך אל הגילוי, שמטרתו רק להעלות את נקודות התורפה שאולי לא מצאתי בעצמי; שלב בלתי רצוי, כואב ומחליש. ובאופן כללי- עצם העובדה שלפי חלק מהדעות ייתכן בהחלט שאנחנו חיים בעולם של טרגדיה אינטלקטואלית, בו הלכות משתכחות או שנופלות טעויות עקב עבודה לא נכונה- לא ממש העלה חיוך על פניי. 

השאלה השנייה עלתה לי בזמן שיעור עם הרב נתנאל, כשדיברנו על התלהבות וסערות נפש בלימוד:  "אמר ר' חייא בר אבא: אפילו האב ובנו, הרב ותלמידו שעוסקין בתורה בשער אחד, נעשים אויבים זה את זה ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה" (קידושין ל' עב). כן, אני מבינה שהלימוד הוא חלק מהעולם הרגשי שלנו, המסקנות שלו הן קריטיות לחיינו וההזדהות שאנחנו מרגישים משפיעה בצורה דרמטית על רמת הלימוד שאליה נגיע. נכון, כבר ראיתי בנות דופקות בחזקה על שולחנות בית המדרש; אבל מבחינתי זה עדיין לא אומר שעליי להפוך לאויבת של החברותא שלי ולצעוק עליה שהיא ממש לא מבינה מה התוספות אומרים- עד שבסוף איכשהו פתאום נאהב אחת את השנייה. מספיק קשה לנסות לנהל מערכות יחסים וחברויות נורמליות עם מאה בנות שהכרתי רק לפני ארבעה חודשים, אז בנוסף צריך להכניס פה גם אהבה, שנאה וסלט שלם של רגשות?!

כך הסתובבתי השבוע עם ראש שפוף ופרצוף עגום עד שפתחתי את הספר "פחד יצחק" של הרב יצחק הוטנר במסגרת הלימוד השבועי שלי על חנוכה, ולמרבה המזל- כל הבעיות נפתרו. במאמר ג' בכרך העוסק בחנוכה, הרב הוטנר כותב שאף על פי שהמחלוקת היא בדיעבד, העוצמה של התורה מתגלה דווקא באמצעותה: בזכותה ניתנה לנו היכולת המופלאה להוסיף, לחדש, לתת קצת מעצמנו אל תוך הים העצום ומלא החכמה של התורה. נסו לדמיין לרגע שהכל היה ברור- כל התעלומות היו נפתרות, לא היה יותר מה לגלות; מה היה תפקידנו בעולם כזה? כיצד היה נראה לימוד התורה שלנו? ייתכן שהוא היה הופך לשינון קר ומַשְמִים של עובדות שלא אנחנו קבענו, כי אם אנשים שאין לנו אלא להודות שלעולם לא נוכל להתעלות לרמתם.

עוד נכתב במאמר, כי מעלתה של התורה היא שבכוחה לאחד ולהוציא אהבה מהשונאים הגדולים ביותר. המחלוקת היא לא גורם השנאה אלא אמצעי התיווך, היא מחייבת כל אדם להוציא את פְּנים אישיותו ולהכניסו אל תוך הויכוח- ולא משנה מי צודק. הצדדים מחדדים אחד את השני, מורידים את ה"נסורת" המיותרת, ולבסוף- גם אם לוקח זמן רב עד שאפשר יהיה "לזוז משם"- שניהם שותפים ליצירה חדשה, רעננה ומלאת חיות, במידה כזאת שלא יכולה אלא לעורר השראה והתעלות הדדית שקושרת את השניים יחד בקשר שאין כמותו.

אכן- לא תמיד קל בבית המדרש, ואך טבעי שמפגש עם כל כך הרבה דברים חדשים מביא כל אחת לגלות המון מושגים בתוכה שכלל לא הכירה, גילוי שטומן בחובו התמודדויות חדשות. כשקראתי את הפסקה לא ידעתי אם לצחוק או לבכות: גם לי יש רגעים של ספק עצמי- האם החברותות שלי גרמו לאהבה ויצירה חדשה בעולם או למרירות על השפתיים? החלטתי לצחוק. תמיד טוב להתכוונן ולהציב מטרות חדשות, ובסך הכל- דברים גדולים קורים בתהליך. גם כשיש הרבה שאלות, למדתי שכאן- בעולמה של תורה- מסתתרות בסופו של דבר אף התשובות; ואם יש קצת סיעתא דשמיא, לרגע מושלם אחד- הכל יכול להפתר ולבוא על מקומו בשלום.

 

תלמוד לומר
מילות פרדה
עירית גרינבוים

"ביציאתו (מבית המדרש) מהו אומר? מודה אני לפניך ה' א-לוקיי, ששמת חלקי מיושבי בית המדרש ולא שמת חלקי מיושבי קרנות, שאני משכים והם משכימים- אני משכים לדברי תורה והם משכימים לדברים בטלים, אני עמל והם עמלים- אני עמל ומקבל שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר, אני רץ והם רצים- אני רץ לחיי עולם הבא והם רצים לבאר שחת" (ברכות כ"ח ע"ב).

ברכה זו עוסקת ביציאה מבית המדרש- שאינה מנותקת מן התהליך שחווה האדם בזמן הלימוד; התלמיד אינו מודה לה' על הזכות ללמוד תורה ועל הידע, אלא על ההזדמנות להתקרב אל הקב"ה דרך תורתו.

הראי"ה קוק בפירושו לברכה זו מוסיף: "שאמנם אין המצוות טעונות ברכה לאחריהן, מפני שההודאה האמיתית לשם ה' יתברך היא עצם עשיית המצוות- שבזה האדם מדריך את עצמו לדרכי חיים, וזאת היא הברכה האמיתית הרצויה ליוצר כל שיצליחו בריותיו בהצלחתם האמיתית. על כן עצם לימוד התורה לא היה שייך הודאה לאחריה כמו בכל מצווה; אמנם ביציאתי לעולם המעשה והנני רואה איך שהתורה היא אור ונר לרגלי, ועל ידה אלך דרכי לבטח ולא אכשל במכשלות המצויות בעולם, על ידי זה הנני נותן הודאה" (עין איה, מסכת ברכות). הרב קוק מסביר שאין צורך להודות על מצוות לימוד תורה באמצעות ברכה, מכיוון שעצם קיום המצווה- הוא ההודיה עליה; אם כן, מה מבטאת הברכה הזו?

בברכה זו אנו מודים לה' על היכולת ליישם את לימודנו בעולמנו: אנו יוצאים מבית המדרש עם הכלים לעבוד את הקב"ה בעולם המעשי.

בעוד מספר שבועות תסתיים התקופה בה למדתי בבית המדרש- תקופה של כשנה וחצי, בה צמחתי והתקרבתי לקב"ה בזכות חווית הלימוד. אני מקווה שחוויה זו תלווה אותי ואצליח לממשה בהמשך החיים.

 

 

תמידים כסדרם
השותפין שרצו לעשות מחיצה
נורית יוחנן

 

בשבוע האחרון חזרו חלק מהקבוצות בבית המדרש על הדפים הראשונים במסכת בבא בתרא: רגע לפני שאנו עוברים לסיפורי הצדקה בדף ח' ע"א, ראוי להקדיש עוד רגע לדיני הנזיקין. כדאי יהיה להתמקד בהתחלה, כמו שאומר  ויזיני  בסרט 'הנסיכה הקסומה': "כשהדברים משתבשים יש לחזור להתחלה"; אולי גם בגמרא המצב דומה…

המילה הפותחת את המסכת היא "השותפין", ונדמה שכבר היא כלל לא פשוטה: מדוע נקראים כך האנשים שבדינם אנו עוסקים? ההבנה הפשוטה הרי מוכיחה לכאורה שהיותם שותפים שייכת לעבר ולא קשורה להלכה הנאמרת- כפי שנראה מכך שהמשנה מתחילה מיד לעסוק בדיני ההפרדה והחלוקה ביניהם. כך היא גם כותבת במפורש: "…שרצו לעשות מחיצה בחצר" (בבא בתרא ב' עא); אם כך, מדוע לכתוב את עובדת היותם שותפים, אם שותפותם זו כלל אינה קשורה לעניין?

התלמוד הוא ספר השאלות, וכמו שכותב הרב עדין שטיינזלץ בספרו "התלמוד לכל"- זהו אחד הספרים היחידים שדורש מלומדיו לשאול ולפקפק בנאמר בו. נראה הגיוני אם כך, שתשובות לשאלות שעולות ממנו לא יינתנו כלל בספר עצמו, או- כמו במקרה שלנו- יינתנו באיחור. בדף ד' ע"א דנה הגמרא על שורה תמוהה במשנה: לאחר תיאור חלוקת בניית הכותל המפריד כותבת המשנה "לפיכך אם נפל הכותל המקום והאבנים של שניהם". מעירה הגמרא בצדק- פשיטא! הדבר פשוט, למה היה צריך לכתוב את הדין הזה? אם שני האנשים בנו את הכותל, ודאי שהאבנים יהיו של שניהם גם כשהוזזו ממקומם. עונה הגמרא- לא, צריכא! הדבר היה צריך להיאמר, כיון שאילו לא היה נכתב במפורש היינו סוברים שיש כאן דין של "המוציא מחברו עליו הראיה"- וכאן אין זה המצב. יש כמה דרכים להבין את תשובתה של הגמרא, ואחת מהם היא כזו: אילולא נכתבה השורה הזו במשנה, היינו סוברים שהאדם שהאבנים לא נפלו בשטחו צריך להביא ראיה שבנה את הכותל, כדי שייצור עליו חזקה; כדי למנוע מחשבה זו, נכתב- "לפיכך… המקום והאבנים של שניהם". 

אותה תקנת חכמים שחייבה הפרדה, יצרה גם שותפות מובנית של שני השכנים בכותל- ואין האחד צריך להביא ראיה, כיון שעוד לפני הבנייה נוצרה החזקה. יש בכך משום תשובה לשאלה בה פתחנו- ה"שותפים" שותפים בדיוק במה שמפריד אותם- בכותל. יש כאן מסר לכל הפרק הראשון שעוסק בדיני החלוקה: השותפות וההפרדה הולכים יחדיו. במקום שבו יש הפרדה, באופן טבעי אנו גם נעשים שותפים במשהו, וכן להיפך- כשאנו שותפים בדבר, לכל אחד מאיתנו חלק נפרד בשותפות זו.

 

תמידין כסדרם
בין שקר לאמון
ליאורה אפפלבאום

המשנה במסכת בבא בתרא, דף ה' ע"א כותבת על שני מקרים בהם יש חזקות: ב"כותל חצר שנפל" בין שותפים, יש חזקה שהשותף השני שילם לשותף הראשון, ואילו ב"סמך לו כותל אחר"- החזקה היא שלא שילם; חזקה היא כלל לפיו פועלים כשלא יודעים מהי המציאות של מקרה מסוים. בגמרא יש דיון לגבי השאלה האם מבחינה משפטית לחזקה יש תוקף משמעותי יותר מאשר אמירה של "מה לי לשקר". במצב בו אומרים "מה לי לשקר" מאמינים לטענה של אדם, כיוון שלו היה משקר- הוא היה משתמש בשקר טוב יותר מאשר הטענה אותה טען; בסופה של הסוגיא אין הכרעה והדיון נשאר פתוח.

האמירה "מה לי לשקר" דומה למושג "מיגו": מתוך שהיה יכול לטעון טענה אחרת שהיא חזקה יותר, אך בחר לומר דווקא טענה חלשה יותר- מאמינים לו; עצם אמירת הטענה החלשה הופכת אותו לנאמן. קובץ השיעורים שכתב הרב ווסרמן נותן שני הסברים למושג "מיגו", שיכולים לעזור לנו להבין גם את "מה לי לשקר": ההסבר הראשון הוא שברור לכל שהוא דובר אמת כי אין לו סיבה לשקר בצורה כזו- אם אכן היה רוצה לעשות זאת היתה לו טענה טובה יותר לטעון; ההסבר השני הוא שמדובר בדין של נאמנות- מאמינים לטענתו מכוח הנאמנות שיש לו לטעון טענה אחרת, לה היו ודאי מאמינים.

הדיונים על נאמנות קשים לי, כיוון שהם מבוססים על ההנחה שאנשים משקרים- ותפקידנו הוא למנוע מהשקרנים לנצח. אך אף על פי שזה עצוב, אני חושבת שבעולם כיום ישנה מציאות בה הדינים הללו הכרחיים, כי אכן יש אנשים שמשקרים.

אך מה קורה אם דובר אמת טוען כנגד טענה עליה יש נאמנות? האם החזקה של טענת הנאמנות כל כך גדולה עד שגם במקרה כזה נפעל על פיה ונגרום הפסד לכל אדם שיטען כנגדה? -ניתן לראות שבכללים אלו עדיין יש הרבה אמון ונאמנות: למרות הניסיון למנוע משקרנים להרוויח, יכולים להיות הרבה מצבים בהם שקרן כן ייחשב נאמן כי יסמכו על טענתו.

כיום אנחנו כבר לא מכירים אמון כה מלא- בימינו מאוד מקובל שכל דבר צריך הוכחות מסוימות, חתימות וראיות חזקות; דבר יפה הוא לראות שהגמרא דווקא מעודדת אמון בחיים ומלמדת אותנו שנתינת אמון באחרים היא ערך חשוב.   

            


 

שם,שם
פינה חדשה
רחל כוכבא ויוכבד רענן

הפינה הזו נועדה לכלול הפניות למקורות שיצא לכן לעיין בהם, והם כ"כ משמעותיים, מקסימים או מצחיקים- שאתן פשוט חייבות לתת גם לכולן הזדמנות לראות אותם; ולכן- בכל פעם שאת מוצאת איזו "מרגלית"- נשמח שתפני אותנו למקור.

 אז בלי הקדמות מיותרות קבלו את ההפניה הראשונה:

 

                           ברכות י"ז ע"א, תוספות דיבור המתחיל "אני".

 

פרשת שבוע
יעקב, יהודה וחג החנוכה
שרה רובינסון

בתחילת תיאור מסעו של יוסף למצרים בפרשת וישב התורה סוטה מרצף האירועים, ובפרק ל"ח היא מספרת את מעשה יהודה ותמר. תמר הייתה נשואה לער- אחד מבניו של יהודה, אך ה' הרג אותו מכיוון שהיה "רע בעיני ה'" (בראשית ל"ח, ז); לאחר מותו, תמר נשארת אלמנה. כדי להבטיח את המשכיות שמו של ער, יהודה דורש מבנו אונן לייבם את תמר; אך בכל פעם שהם היו מקיימים יחסי אישות- אונן היה שופך את זרעו ארצה, וכך לתמר עדיין לא נולדו ילדים. בעקבות זאת החליט ה' להרוג גם את אונן, ולאחר מכן סירב יהודה לתת לתמר את בנו האחרון- שלה, מתוך חשש שגם הוא ימות. עם השנים שלה גדל, אך תמר לא ניתנת לו לאישה. בעקבות זאת היא מרמה את יהודה והוא שוכב עמה לאחר שחשב שהיא זונה. כשמתגלה שתמר בהריון, יהודה חורץ את גזר דינה לשריפה, אך היא רומזת לו על כך שלוֹ היא הרה, והוא מודה בחטאו; בעקבות זאת תמר יולדת תאומים בשם פרץ וזרח. בסיומה של מגילת רות נאמר שדוד המלך הוא צאצא של פרץ, בנם המשותף של יהודה ותמר.

אחד הדברים המפתיעים בסיפור יהודה ותמר הוא שבמובנים רבים, יהודה מקביל לאביו יעקב בעת בריחתו לחרן; לעתים הסיפורים דומים ולפעמים הפוכים. ניתן לראות שבע נקודות השוואה שונות ביניהם:

 

יהודה – בסיפור עם תמר

יעקב- בבריחתו מעשיו לחרן

 

"וירד יהודה מאת אחיו" (ל"ח, א).

"ויצא יעקב" (כ"ח, י), "וישא… רגליו וילך" (כ"ט, א).

1. תיאור ההליכה

ה' הורג את ער ואונן בגלל רעתם (ל"ח ו; שם ט-י).

ה' מבטיח את ברית אברהם – ארץ וזרע (כ"ח, טו).

2. התערבות ה'

יהודה משלם עבור זנות עם תמר; לא היתה שם אהבה (ל"ח, טו-טז).

יעקב רוצה להתחתן עם רחל מתוך אהבה, ולשם כך עובד 14 שנים (כ"ט, י-יא; כ"ט, יח; שם כ).

3. קשר עם אישה

יהודה לא מזהה את תמר ומוסר לה סימנים (ערבון)- חותמת, פתיל ומטה (ל"ח, טז-יח).

על פי רש"י (כ"ט, כ"ה), רחל מסרה לאחותה את הסימנים שקבעה עם יעקב- וכך הוא לא מזהה את לאה.

4. סימנים

על מנת להקים זרע לבעלה, תמר מתחזה לזונה (ל"ח, יד-טו).

רחל לא ידעה שלבסוף תתחתן גם היא עם יעקב, ומבינה שלאה היא זו שתהיה אשתו במקומה (כ"ט, כג)

5. הקרבן- המחיר

כוונתה של תמר אינה ברורה; ייתכן שהתחזתה לזונה כדי שמישהו ממשפחת יהודה ייתן לה ילד– אולי אף יהודה עצמו. ייתכן גם שתמר רק רצתה שיהודה ישים לב אליה כדי שייתן לה את שלה (ל"ח, יב)

ה' פתח את רחמה של לאה כשראה שרחל היא האשה האהובה ולאה- השנואה (כ"ט, לא).

6. מטרת לידת הילדים

דוד המלך הוא צאצא של פרץ, אחד מן התאומים.  (רות ד', יח-יב)

בניהן של רחל, לאה ושפחותיהם הפכו ל-12 השבטים, ההתחלה של עם ישראל.

7. הצאצאים

 

בשני הסיפורים מתואר מצב של חוסר בטחון, אך הדמויות בהם מגיבות באופן שונה: בעוד יעקב נשאר פסיבי ולא מנסה לשנות את הסיטואציה, תמר פועלת על מנת לשפר את מצבה. המסר העולה מתוך הסיפורים הוא הביטחון שניתן להשיג בעקבות ההשתדלות, ואי הביטחון הנגרם עקב הימנעות ממנה. גם יעקב הפנים לבסוף את המסר הזה, ולאחר 20 שנים של חוסר ביטחון בבית לבן- הוא לוקח אחריות ובורח מחרן; מרגע זה חוזרת אליו תחושת הביטחון.

בהלכות העוסקות בהדלקת נרות חנוכה, הגמרא בשבת כ"א ע"א קובעת שהמצווה היא "נר איש וביתו"- החג מדגיש מאוד את הפן של הבית, מקור הביטחון והיציבות. בנוסף, חנוכה מבטא את העצמאות לה זכו המכבים עקב נצחונם, ואת תחושת הביטחון שנוצרה בזכותו.

אף על פי שחייהם של יעקב, תמר ועם ישראל כולו לא הפכו למושלמים בעקבות זאת, השתדלותם היא בעלת ערך רב ואנחנו נזכרים בכך בכל פעם בה אנו מדליקים נר חנוכה.

 

 

מזל טוב לאור-לי לדוביץ' לרגל אירוסיה!

מייל המערכת:      haney.miley@gmail.com

 גיליון 3 ב PDF

 

 

 

 

 

 

 

Facebook
Twitter
LinkedIn
Pinterest

עוד בקטגוריה

[kipa_sub_cat]

רשימת התפוצה

רוצות לקבל עדכונים על הנעשה במדרשה? הזינו את כתובת הדוא"ל שלכם בתיבה והצטרפו לרשימת התפוצה שלנו 

jQuery(document).ready(function() { });