הכנות רבות נערכו למפגש שבין יעקב ועשו. יעקב חושש מעשו, ולכן הוא שולח מלאכים לרצותו. כאשר המלאכים חוזרים משליחותם נתקף יעקב פחד ואימה. חששותיו הולכים וגוברים מפני מלחמה הקרבה ובאה. יעקב עושה מאמצים ניכרים כדי להכין את המחנה למלחמה ובה בעת שופך שיח לפני קונו. קשה לתאר את הרגעים המתוחים העוברים על יעקב בשעה שהוא רואה את עשו מרחוק: 'וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וְעִמּוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ וַיַּחַץ אֶת הַיְלָדִים עַל לֵאָה וְעַל רָחֵל וְעַל שְׁתֵּי הַשְּׁפָחוֹת' (בראשית לג, א). יעקב מוכן לכל תרחיש, אולם ההפתעה לא מאחרהתלבוא: 'וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ' (שם, שם, ד).
לפי פשוטו של מקרא עשו אינו מתכוון לפגוע ביעקב. תחושת האחווה פיעמה בו וריגשה אותו עד שגרמה לו לבכות. מקרה דומה אנו מוצאים במפגש יוסף עם אחיו. גם שם פרץ הבכי שסימל את האחווה גדולה בין האחים: 'וַיְנַשֵּׁק לְכָל אֶחָיו וַיֵּבְךְּ עֲלֵיהֶם וְאַחֲרֵי כֵן דִּבְּרוּ אֶחָיו אִתּוֹ' (שם מט, ה). בחמישה עשר מקומות במקרא – עשרה בתורה, ארבעה בנביאים ואחד בספר תהילים – מסומנות נקודות מעל אותיות מסוימות, וכן בפסוק שציטטנו מצויות שש נקודות מצויות מעל המילה 'וישקהו'. תופעה זו מרמזת על אפשרות של דרשה ייחודית וזו אכן מגיעה מבית מדרשו של רבי שמעון בר יוחאי ומפרשת שדווקא באווירה האופטימית ששררה בעת הנשיקות והחיבוקים שידרו רוח פסימית : 'יש שדרשו נקודה זו לומר שלא נשקו בכל לבו. אמר ר' שמעון בן יוחאי הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב, אלא שנכמרו רחמיו באותה שעה ונשקו בכל לבו'.
רבי שמעון מזהיר מפני רגעי השלווה העלולים לעוות את המציאות. אמנם, ישנם רגעים שגם השונא הגדול מסוגל לנשק, אבל אל לנו להסיק מכאן מסקנות מרחיקות לכת.
בדרך כלל דרכו של רבי שמעון לדרוש את טעם הפסוק וההלכה, כלשונה של הגמרא: 'ורבי שמעון דריש טעמא דקרא' (בבא מציעא קטו ע"א). ר' שמעון אינו מסתפק בגזירת הכתוב אלא מבקש הוא לדעת טעמה של ההלכה. דווקא בהקשר השנאה של אומות העולם לעם היהודי הוא נחרץ מתמיד ומנסח כלל מופשט וסתום, ללא הסבר לוגי: 'הלכה היא, בידוע שעשו שונא ליעקב' – שנאתו של עשו ליעקב היא הלכה פסוקה ללא טעם וסיבה.
היו שביקשו לפקפק על קביעה זו באמצעות כלים פילולוגיים (בדיקת עדי נוסח) ותגליתם מרשימה –בשום כתב יד של הספרי (מקורה של קביעה זו) לא נמצא את המילה 'הלכה'. במקומה כתוב כך: 'והלא בידוע שעשו שונא ליעקב'. ואף על פי כן העוקץ נותר על כנו. אמנם באותה בעת נכמרו רחמיו של עשו אבל ברוב התקופות קיימת שנאה היא ידועה ואסור להכחישה. ר' שמעון שאמר את דבריו לאחר גזרות הדריינוס ידע, מתוך הרצף ההיסטורי של האומה היהודית, שזו מציאות. זו הלכה– דהיינו: כשם שאי אפשר לשנות הלכה קבועה, כך השנאה קבועה ואינה משתנה.
את ההשראה לשיטתו ספג מהמפגש שהתקיים בין יעקב לעשו. לאחר המפגש היה אפשר לצפות שהאחים יוכלו לדור בכפיפה אחת. יעקב שלל אפשרות זו. לדעתו, גם פגישה מרגשת ונדירה מעין זו עם אחיו אינה יכולה לשכך את השנאה. יעקב נפרד לדרכו ושואף לבנות 'סוכה' לעצמו ולהיפרד מעשו. 'וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם סֻכּוֹת'.
יעקב הבין שנשיקות הן זמניות ועליו להקים סוכה עצמאית ולהיפרד. יעקב מגלה את האנטישמיות המשקפת את השנאה על גווניה השונים. מאז ועד עתה לא נס ליחה ולא פג תוקפה של אותה שנאה. שנאה זו היא עקרונית ובלתי מותנית, היא גם אינה תלויה בדבר – לא בתכונות אישיות של השונא ולא באופיו הלאומי, לא במצב כלכלי ולא בתנאים חברתיים, לא בהצלחת היהודים ולא בכישלונם. שונאים אותנו בתואנות אין ספור: על היותנו טובים מדי ועל היותנו מוצצי דם; על שאנו בדלנים ועל כך שאנו מתערבים בעמים יתר על המידה. שונאים אותנו בתקופות שפע כלכלי ורודפים אותנו גם בעת שפל. מבט מעמיק לאחור, מבעד לכל הגלויות עד לימי האבות, מוכיח בברור כי אי אפשר לתלות את האנטישמיות במצב נתון כלשהו. אנו מוצאים אותה בתנאים שונים ואף סותרים זה לזה. היא פרחה והכתה בנו במצבים שהם קוטביים זה לזה. ומאז ועד היום התרופה שתציל מסכנותיה של האנטישמיות היא ההיפרדות מהגולה והליכה בדרכיו של יעקב: 'וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם סֻכּוֹת'. יש לעודד עלייה ולארוז את החפצים, לקחת את המקנה ולעלות לארץ ישראל – תחת כנפי השכינה. ובאותה נשימה חשוב להיזהר ולהקפיד לנתב את קביעתו של רבי שמעון בר יוחאי לשונאי ישראל מוצהרים. העולם יודע ומכיר את כוונותיו של אחמדיניג'אד ומשתפי פעולתו, וחלילה לכלול בקביעה זו את כל האחרים. יש להסיר את התמימות ובו בזמן אסור שהחשדנות תעביר אותנו על דעתנו.