פרשת וישלח – עשו ואלנבי ירשו בקלות

כשהתקרב הגנרל אדמונד אלנבי בראש צבאו לירושלים, בימי מלחמת העולם הראשונה, הזדרז המושל התורכי לברוח. לפני צאתו הפקיד בידי ראש העיר כתב כניעה. ראש העיר יצא לקראת הצבא הבריטי  כדי להיכנע לפניהם. ליד ליפתא נתקל בשני טבחים בריטיים, שיצאו לחפש מים, והציע להם לקבל את כניעת העיר. הללו סירבו. ראש העיר המשיך בחיפושיו, ונתקל בשני סרג'נטים, שגם הם סירבו לקבל את כניעתו. לבסוף פגש ראש העיר בבריגדיר ווטסון, מפקד הבריגדה ה-180, שנאות לקבל את כתב הכניעה. מששמע על כך הגנרל שי, מפקד הדיוויזיה הלונדונית ה- 60, נזף בווטסון, וחש אל שער יפו, כדי לזכות בכבוד בעצמו. בסופו של דבר, אלנבי הוא שקיבל את כניעת התורכים.

לא תמיד נכבשה הארץ בכזו קלות. הבריטים זכו בארץ ישראל בקלות, וגם איבדו את הארץ באותה הקלות. אנחנו, בני אברהם, יצחק ויעקב, כבשנו את הארץ בקשיים רבים.
בתחילת פרשת וישלח יעקב נפגש עם עשו אחיו. להבנת האירוע, יש לשים לב לנתון גיאוגרפי יסודי. יעקב בא אל ארץ כנען מן הצפון. הוא יכול להיכנס לארץ בכל נקודה שירצה. ובכל זאת, הוא בוחר לרדת דרומה, 'אל עשו אחיו, ארצה שעיר שדה אדום' (בראשית לב, ד). מדוע יעקב בוחר להתעמת עם עשו? כי נמאס ליעקב לחמוק ולברוח. כל חייו הוא בורח: מעשו, מלבן… עכשיו הוא מחליט שהגיעה העת לעמוד מול אחיו וליישב אחת ולתמיד את הסכסוך ביניהם.

בסיום פרשת וישלח, לאחר שיעקב ועשו נפגשים והולכים שוב איש לדרכו, מסופר לנו על סיומו הסופי של הסכסוך – עשו נוטש את ארץ כנען, ועובר לגור מעבר לירדן. מדוע? 'כי היה רכושם רב משבת יחדיו, ולא יכלה ארץ מגוריהם לשאת אותם מפני מקניהם"' (שם לו, ז). נימוק זהה מובא כדי להסביר את פרידתו של לוט מאברהם (שם יג, ו). לוט ועשו בוחרים לנטוש את הארץ המובטחת בגין שיקולים כלכליים. בעיניהם ארץ הבחירה אינה שווה מצוקה כלכלית. אברהם ויעקב נשארים בארץ, ומוכנים לסבול למענה קשיים ניכרים.

יעקב שילם מחיר יקר על בחירתו – בעוד עשו זכה מיד לנחלתו באדום, בני יעקב נאלצו לגלות מאות שנים לפני שזכו לשוב לנחלתם. בני יעקב הם ששילמו את המחיר של 'ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה' (שם טו, יג). הפסוקים בסוף פרשת וישלח מונים את מלכי אדום, ומציינים: 'ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום, לפני מלוך מלך לבני ישראל' (שם לו, לא). מעבר לאינפורמציה היבשה, הפסוקים מעבירים לנו מסר נוסף. שנים רבות לפני שבני ישראל הקימו ממלכה והשתלטו סופית על ארצם, כבר שררו מלכי אדום על בני עמם. בני אדום זכו לרווחה כלכלית ומדינית משום שאבותיהם ויתרו על הארץ הקשה והטובה שבעבר הירדן המזרחי.
ההקבלה וההבדל בין ישראל לאדום נזכרים גם בספר דברים: 'ובשעיר ישבו החורים לפניהם, ובני עשו יירשום וישמידום מפניהם וישבו תחתם; כאשר עשה ישראל לארץ ירושתו, אשר נתן ה' להם' (דברים ב, יב).
גם בני עשו ירשו גם בני ישראל ירשו. אך בני אברהם וישראל נאלצו לעבור מסכת ייסורים ארוכה עד שזכו לנחלתם, בעוד בני עשו קיבלו את ירושתם מיד. עשו בוחר בדרך הקלה והקצרה, ועוזב את ארץ ישראל. אך יעקב, הנאמן לארץ אבותיו, נשאר בארץ ונאחז בה, ובניו שבים אליה לאחר שנות גלותם.

 ירושת הארץ תמיד הייתה כרוכה במאמץ ובסבל. הכתוב מציג לפנינו מבחן ברור והחלטי בנוגע לזיקה אל הארץ: מי שמוכן לסבול בעד הארץ – שלו היא. מי שזוכר את ארצו במשך מאות ואלפי שנים, ומוכן לזנוח את מקומות מושבו כדי לחון את עפרה השומם – הוא בעליה האמיתיים של הארץ. מי שמוותר על סיר הבשר וחוזר לארצו השוממה, הוא שיזכה בה.

Facebook
Twitter
LinkedIn
Pinterest

עוד בקטגוריה

[kipa_sub_cat]

רשימת התפוצה

רוצות לקבל עדכונים על הנעשה במדרשה? הזינו את כתובת הדוא"ל שלכם בתיבה והצטרפו לרשימת התפוצה שלנו 

jQuery(document).ready(function() { });