הני מילי – גיליון 1

 

                  עלון בית המדרש לנשים במגדל עז                          |                        גליון מס' 1, שבת פרשת "וירא" התשע"ב

ה נ י  מ י ל י    

 

וזאת הברכה

מאורי האש- הזמנה ליצירה ועשייה

הרב מאיר נהוראי

"בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱ-לֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם, בּורֵא מְאורֵי הָאֵשׁ"

מדי מוצאי שבת אנו פותחים את השבוע בברכת מאורי האש. הרמב"ן (מסכת ברכות נ ע"א) מתלבט בשאלה האם ברכת מאורי האש היא ברכת הנהנין או שמא היא ברכת שבח. ברכת הנהנין נאמרת מחדש בכל פעם שהאדם נהנה, אולם ברכת בורא מאורי האש נאמרת פעם אחת בתחילתו של השבוע. זאת ועוד, ברכת הנאה נאמרת על הנאה הנכנסת לתוך הגוף כמו אכילה, שתייה וריח- אולם האש אינה נכנסת למערכות הפנימיות של הגוף. לכן נוטה הרמב"ן להגדירה כברכת השבח: כשם שאנו מברכים ברכת יוצר המאורות במהלך היום כך מברכים ברכת מאורי האש בלילה. העיתוי של הברכה במוצ"ש נובע מכך, שמעוניינים אנו לשחזר את בריאת האור, שכן בבריאת העולם עמד האדם הראשון בודד בעולם חשוך ובעלטה מתסכלת והחליט לפעול וליצור אש; נטל שני אבנים והקישן זו בזו. אם כן, האש מסמלת יותר מכל את היצירה האנושית ובמיוחד בשעות של מצוקה, ברגעים של חושך וייאוש- ימצא בעשייה מרפא למכאובו. הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל (שהיה הרב הראשי הספרדי של מדינת ישראל) דן במחלוקת בית שמאי ובית הלל בנוגע לניסוחה של ברכה זו. בית הלל סוברים, שהברכה היא 'בורא מאורי האש' ובית שמאי סוברים 'שברא מאור האש' וכך מסביר את שיטת בית הלל:

"הלכך מברך שברא בששת ימי בראשית מאור האש שהוא אחד ביסודו, בליל מוצאי שבת, משום שבו בא לידי גילוי בפעם הראשונה וגילויו הוא בריאתו, וב"ה סברי ברכה זו היא לזכר הדיעה שחנן ה' את האדם להוציא את האש מהגופים הדוממים ולא לעצם האור שהרי האור אינו בריה בפני עצמה אלא טמון ואצור בכל חלקי הבריאה הדוממים ולכן אין לקבוע לו ברכה מיוחדת על האור היסודי, אלא על חלקי האור הנמצאים בתוך כל חלקי הבריאה, וזו היא כוונת אומרם הרבה מאורות יש באור, כלומר האור היסודי מתפשט בהרבה גופים הנבראים והתנגשותם בְּדרך הקשה או הסקה הם מביאים לידי גילוי האור הטמון, והלכה כבית הלל לברך בורא מאורי האש". (שו"ת משפטי עוזיאל כרך א – אורח חיים סימן ח)

לדעתו אנו מברכים על האור האצור בכל חלקי הבריאה, ועל כך שמוטלת על האדם חובה לגלות- באמצעות שכלו שחננו האל- את האור הגדול; לפתח את הבריאה ולגלות את מעשי ה'.

מאז שהכרתי את מהותה של ברכה זו נקשרתי אליה בעבותות של אהבה. דווקא בזמן שהאדם נפרד מנשמה יתירה של שבת וירא ונפחד הוא משבוע נוסף רצוף אתגרים, מתגבר הוא כארי ומברך ברכה זו שמשמעותה "קדימה לעבודה". ברכה זו מזכירה את תפקידו של האדם הראשון שבחר לסלק את החושך באמצעות הוספת אור; היא מוסיפה אנרגיות חדשות לקראת יצירה חדשה, כל אחד בתחומו: האחד הולך לשכלל את המדע, את הבריאה, והשני מגלה פנים חדשות בתורה ומתבונן בנפלאות ה'. ברכה זו היא המעבר המשמעותי בין קדש לחול, בין שביתה לעשייה.

תמידים כסדרם

היזק ראייה
מיכל שכטר

לפני כאלף שנים ייסד רבינו גרשום מאור הגולה מספר תקנות, במטרה לנסות ולפתור בעיות שהתעוררו באותה עת בקרב הקהילות היהודיות; אחת המפורסמות שבהן קבעה שאין לפתוח דואר של אדם אחר ללא קבלת רשותו המפורשת. ניתן לומר בוודאות שתקנה זו אכן יושמה לאורך הדורות, ומעניין לראות שעד ימינו- שנים רבות כל כך לאחר ייסודה- נותרה על כנה כמחייבת את כולנו.

לאחרונה התחלנו ללמוד את מסכת בבא בתרא, ואם להודות על האמת עד כה הלימוד דרש מאמץ לא קטן. מדובר בטקסט קשה ולעתים משמעותו אינה ברורה מספיק; מצאתי את עצמי נדרשת להסתכלות עמוקה יותר על מנת להצליח להפוך אותו למשמעותי עבורי. אחד מן המושגים הראשונים שלמדנו הוא רעיון "היזק ראיה"- האם ניתן לכפות על אדם לבנות מחיצה בין חצרו לחצר שכנו כדי למנוע נזק שנגרם לחבר בעקבות הסתכלותו. ישבתי ותהיתי לעצמי מדוע החליטה הגמרא לפתוח את המסכת בפירוט רב דווקא ברעיון זה.

אחת הסיבות לכך שאני נהנית מלימוד הגמרא היא שבאמצעותו ניתנת לי הבנה עמוקה יותר על עולמם של אבותינו. אני מגלה יותר ויותר שעל אף שאנחנו חיים בתקופות זמן שונות כל כך, אנו מתמודדים עם בעיות דומות. במאה ה-21, עולמנו נשלט בעיקר על ידי הטכנולוגיה; כמות המידע הזמינה לנו בכל רגע באמצעות האינטרנט היא עצומה, ובהתאם לכך אנשים מרגישים בנוח לשתף בפרטים רבים מחייהם את כל המעוניין בכך, בצורה הולכת ומתרחבת. מבנה חברתי חדש זה התפתח במהירות לאחרונה, והפך מקובל מאוד בקרב הציבור כולו.

נראה כי מושג ה"פרטיות" שאנו נאבקים להגן עליו היום שונה מזה שנאבקו עליו אבותינו; אני חושבת כי הפרטיות מן הסוג אליו מתייחסת הסוגיה כבר לא קיימת בדורנו. האם מדובר בשינוי חיובי או שלילי- קשה לי לקבוע ולא בכך באתי לדון; כל שאני יודעת הוא שמדובר בנושא שהיה חשוב מאוד בעיני האמוראים ואולי בשל כך עלינו להעריך מחדש את יחסנו אליו. באילו פרטים מחיינו אנו משתפות זו את זו, כיצד אנחנו מצטטות אחרים, האם אנחנו חולקות יחד תמונות- ייתכן שמעכשיו אחשוב פעמיים לפני שאעשה פעולות מעין אלו.

בנוסף, אני חושבת שחשוב לזכור שבסופו של דבר, א-לוקים יודע הכל: הוא מביט אל חצרותינו, מבעד לווילונות ביתנו ולתוך מחשבותינו. בין אם ידיעה זו מנחמת או מלחיצה, בעיניי יש בה דוגמא נוספת לגדולתו.

ושיננתם

בין שמיטה לשבת
חבורת משניות | ג'ניפר שטראוס

בנות חבורת המשניות מתקדמות בלימודן וכבר סיימו כחצי מסדר זרעים. במסכת שביעית, הנלמדת בימים אלו, ניתן למצוא קשר הדוק בין שנת השמיטה לבין יום השבת. בפרק א' משנה ד מובא ציטוט שנלקח מפסוק העוסק במצוות השבת, בשמות ל"ד, כא: "ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות, בחריש ובקציר תשבות". ציווי מעין זה על איסורי המלאכה בשבת כבר הופיע בתורה קודם לכן: "וביום השביעי שבת לה'… לא תעשה כל מלאכה" (שם כ', י)- וכולל בתוכו גם את העבודות הקשורות באדמה; משום כך, את הפסוק משמות ל"ד דרשו במשנתנו כמתייחס לשנת השמיטה. אך גם לגבי השנה השביעית כבר נכתב בתורה שיש איסור לעבוד את האדמה, ולכן קובעת המשנה שפסוק זה מלמד אותנו על "תוספת שביעית": עלינו להמנע מראש מכל חרישה שתכין את האדמה לקליטת זרעים בשנה השביעית, וכן להמתין עם הקצירה גם לאחר סיום השמיטה כיוון שאסור לקצור תבואה שגדלה בשנה זו.

ר' ישמעאל חולק על תנא קמא בעניין זה וסובר שהפסוק אינו מתייחס לשמיטה כלל אלא למצוות השבת, והוא בא ללמדנו רעיון אחר: כמו שחריש הוא רשות בלבד, כך גם הקציר שנאסר הוא רק כזה שמוגדר כרשות- ולא קציר מצווה כקציר העומר.

הרמב"ם פוסק שתוספת שביעית היא הלכה למשה מסיני, אך בימינו היא כבר לא נהוגה כיוון שרבן גמליאל ובית דינו ביטלוה לאחר החורבן.

למרות זאת, מדברי תנא קמא ניתן ללמוד על העקרון של תוספת למצווה; וכך אכן נוהגים בשבת להוסיף מקודש על חול, כדי לקבל את המצווה בהתלהבות ובשמחה.   

תלמוד לומר

שלוחי מצווה אינן ניזוקין?
דבורה לב

 

 הגמרא בפסחים ח' ע"א-ע"ב כותבת שאדם לא צריך לבדוק חמץ במקום של סכנה, ומקשה על כך- והרי "שלוחי מצוה אינן ניזוקין"?! לפי אמירה זו, לכאורה כשאני הולכת לקיים מצווה הסכנה לא אמורה להוות בעיה עבורי- ה' ישמור עלי, איני צריכה להתחשב בעולם ובסכנותיו אם בעקבות זאת אמנע מלעשות את מה שאני מאמינה בו! מדוע אם כן יש פטור מבדיקת החמץ, שהיא כמובן מצווה, במקום של סכנה?

תשובתה של הגמרא היא "היכא דשכיח היזקא שאני"- במקום שההיזק שכיח זה שונה, ובמקרה כזה לא צריך להסתכן. הסוגיה מוכיחה זאת מסיפורו של שמואל הנביא: כשה' מצווה אותו להמליך את דוד הוא פוחד ששאול יהרוג אותו; בתגובה, ה' לא עונה 'אל תדאג, אני אשמור עליך', אלא: "עגלת בקר תקח בידך" (שמואל א' ט"ז, ב)- תעמיד פנים שהגעת לזבוח זבח בלבד. אין מייצג טוב משמואל ל"שלוח מצווה" שהולך לקיים את צו ה', ואם הוא עצמו חשש לסכנה- ודאי שבמקום שההיזק שכיח בו אין לסמוך על האמירה "שלוחי מצוה אינן ניזוקין". 

סיפורו של שמואל מבטא את התפיסה "לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה לומר שעושין לו נס- שמא אין עושין לו נס; ואם עושין לו נס, מנכין לו מזכיותיו " (שבת ל"ב ע"א)       

ישנו מתח בין שני העקרונות: מחד- האמונה בשליחות שלי, בעשייה ללא פשרות כי זה הדבר הנכון- וה' יעזור, ומאידך- המקום הזהיר והמחושב.

ניתן לחשוב שבדומה לרוב המקרים בהם ישנו מתח בין שני ערכים, יש לנסות ללמוד וליישם את שניהם; אך מציאותית, כשקראתי את האמירה "היכא דשכיח היזקא שאני", נרגעתי. חיפשתי את זה: האמירה הטוטאלית של "שלוחי מצוה אינן ניזוקין" קשה לי, ואולי גם לכולנו כחברה. כשאני מציירת לנגד עיניי את הברסלבר, שחי את חיי האמונה שלו בלי לדאוג לפרנסתו או לכל דבר אחר, כי 'ה' יעזור' ו'יהיה טוב', מובן שאני נרתעת ומבקרת את חוסר האחריות שבהתנהלותו- כיצד הוא מעז לסמוך על הנס?

אנחנו חיים בעולם שבו אין לגיטימציה חברתית לסמוך על ניסים: "מה עושה אדם חולה? הולך לרופא. מי מטפל בו? משרד הבריאות. מחוסר דיור פונה למשרד השיכון. והכול פונים לשלטונות בדרישה שהם יעניקו להם ביטחון כלפי חוץ וכלפי פנים…" (הרב ליכטינשטין, מבקשי פניך, עמוד 103)

לכאורה האדם המודרני שולט בחייו, הכל מבוקר ומתוכנן על פי רצונותיו ולכל דבר יש לו פתרון מראש; אך אולי גם זה לא כל כך נכון: "תחושה שהאדם מסוגל להסתדר לבד, ואפילו רצון להסתדר לבד… אינה אלא איוולת ושחצנות. השקפה זו הינה נורמטיבית. המצליחן, כנכשל, אמור להיות רווי הרגשת "ואין לנו להישען אלא על אבינו שבשמים" (שם).

ייתכן ששכחנו קצת את הצד השני. אמנם במקום בו הסכנה גדולה מאוד, באמת אין צורך לסמוך על ניסים; אך התחושה הבסיסית שאני שליחה של הקב"ה ולכן אני לא צריכה לפחד משום דבר- האם היא באמת קיימת אצלנו?

תלמוד לומר

דרך ארוכה קצרה
אביב חסיד

"אמר רבי יהושע בן חנניה מימי לא נצחני אדם חוץ מאשה, תינוק ותינוקת… פעם אחת הייתי מהלך בדרך וראיתי תינוק יושב על פרשת דרכים ואמרתי לו באיזה דרך נלך לעיר? אמר לי ישנם שני דרכים: האחת קצרה וארוכה והשנייה ארוכה וקצרה, והלכתי בקצרה וארוכה. כיון שהגעתי לעיר מצאתי שמקיפין אותה גנות ופרדסין ולא ניתן להיכנס אל העיר. חזרתי לאחורי אמרתי לו: בני, הלוא אמרת לי שדרך זו קצרה! אמר לי: ולא הוספתי ואמרתי שהיא ארוכה?"

(עירובין נ"ג, ב)

השאלה האם לבחור בדרך הארוכה והקצרה או הקצרה והארוכה היא אחת ההתלבטויות הגדולות שמלוות את חיינו: לכאורה הדרך הקצרה והארוכה מאוד קוסמת- ניתן לראות במהלכה את הסוף והיא נראית הרבה יותר קלה; הדרך הארוכה והקצרה לעומת זאת נתפסת כמייגעת ונראה כאילו אינה מוכיחה את עצמה.

אני מרגישה שהבחירה בשנת מדרשה היא בחירה בדרך הארוכה והקצרה: בדרך הזו צריך להשקיע, להקריב ולהתמיד. לא תמיד רואים את הפירות בהתחלה ולפעמים זה באמת מתסכל; אבל בסוף כולנו נוכל להסתכל אחורה ולראות כמה הרווחנו מהבחירה בדרך הזו, שבסוף תיתן לנו הרבה יותר ממה שניתן לקבל בעלדיה. וכמו בכל דרך- ביציאה אליה יש לברך ברכת הדרך, לזמן חורף מוצלח,

לשנה משמעותית, להקרבה ולהתמדה.

 

תלמוד לומר

רשמי בית המדרש
עינת מעוז

בית המדרש. נראה שלא בכדי מורכב שמו משתי המילים הללו, כפי שאמרה אסתי בתחילת השנה: בית, אווירה חמה וביתית מתעטפת אל תוך בית המדרש בעוד בחוץ העבים מתקדרים והרוח נושבת קרירה; מדרש- בלי ספק, דורשים כאן המון.

זמן חורף התחיל והאווירה בבית המדרש רק הולכת ומשתבחת עם הזמן. לא אשקר, כלל לא קל לקום עם אור הבוקר הקריר, להגיע בזמן לסדרים, להקפיד על שלוש תפילות ביום ולא להירדם בשיעורים; לא קל לשבת על כיסא וללמוד כל כך הרבה.

אך כל זה מתגמד לעומת הדבר שקשה אפילו לתארו במילים- ההתאמצות הגדולה לראות בתורה חלק מרכזי בתהליך ההתקרבות לקב"ה; להרגיש את החשיבות הרוחנית של הלימוד בבית המדרש ואת המשמעות העמוקה שלו- גם אם לעתים, לאחר שנתיים כה אינטנסיביות של נתינה ועשייה בלתי פוסקות, הוא נראה כה רחוק מעולם זה…

בשביל מה אני מתאמצת לקום בזמן, להתפלל שלוש תפילות ביום, לא להירדם בשיעור? זו בדיוק הנקודה: החלק הקשה כאן- כמו בכל דבר- הוא ההתמקדות במטרה; להציב אותה כל הזמן לנגד עיניי ולמצוא את הדרך אליה. לא לפספס את היופי שבדרך אלא לשאוב ממנו כמה שיותר.

ייתכן שהדברים נשמעים כהתלהבות של בת מדרשה טרייה או "ירוקה", אך אכן כזו אני- חדשה. ובכל זאת בשעה טובה אני כבר יכולה להגיד שאני מרגישה בבית, ולא סתם בבית- בבית המדרש. וכפי שאמר ריצ'ארד באך: "לעולם לא ניתנת לך משאלה, מבלי שיינתן לך הכוח להגשימה, אך ייתכן שתצטרך לעמול לשם כך" .

שנזכה!

 

 

 

 

 

מזל טוב לליטל ואלעד לרגל נישואיהם!

מזל טוב למורית ושמעיה

לרגל נישואיהם!

 

מזל טוב ליעל פלדמן לרגל אירוסיה!

 

פרשת שבוע

חסד לאברהם
רבקה קמינצקי

השבוע אנו מסיימים לא רק את הסוגיה בבבא בתרא הדנה בהיזק ראיה, אלא גם את ה"סוגיה" העוסקת בסיפורו של אברהם אבינו. כבר מגיל צעיר, בכל שנה מחדש כשאני יושבת בשולחן השבת ולומדת את סיפור עקידת יצחק, עולה בי רעיון מסוים; אולי השנה, בעת ישיבתי במקומי שבמגדל-עז, אצליח לנסחו בבהירות.

בסיום ההפטרה של יום הכיפורים, הלקוחה מנבואת מיכה, נכתב: "תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם אֲשֶׁר-נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ מִימֵי קֶדֶם" (מיכה ז', כ); בפסוק מצוינת המידה בה נהוג לאפיין את אברהם- מידת החסד. ה'מצודת דוד' מפרש כי במילים "אשר נשבעת לאבותינו" רומז מיכה להצהרה "בִּי נִשְׁבַּעְתִּי" שנאמרה לאברהם בעקידה. לפי רש"י ופרשנים נוספים, העקידה היא האחרונה מבין עשרת הנסיונות עמם נאלץ אברהם להתמודד בחייו. נסיון זה מעלה שאלה נוקבת: כיצד ייתכן שהסמל והמופת למידת החסד בעולמנו, אברהם אבינו, נדרש לבצע מעשה המבטא את ההיפך הגמור ממנה- העלאת בנו לעולה, לכאורה שיא האכזריות?! אמנם המעשה נעשה לשם שמים, אך למרות זאת הדבר נראה קשה.

בבית המדרש במגדל עז אנחנו זוכות להיות מוקפות בדמויות רבות המדריכות אותנו בדרך שתוביל אותנו למצוא את הקב"ה בחיינו ולבטא את יהדותנו בצורה הטובה ביותר. לעומת זאת, אברהם לא למד בבית מדרש; הוא לא נולד בארץ כנען (בדומה לבנות חו"ל…) וגם לא הגיע מבית שבו יושבים בשבת סביב השולחן, אומרים דברי תורה ושרים זמירות. הדרך שלו למציאת הקב"ה היתה לגלותו ע"י קיום מעשים טובים בין אדם לחברו: אהלו היה פתוח מארבע רוחות לאורחים והוא נתן ללוט לבחור את מקום מגוריו למרות שרצה לגור שם בעצמו; לאחר המילה ולמרות הכאב הכרוך בה, הכניס שלושה אורחים זרים לביתו וכיבד אותם מאד; הוא התחנן לפני הקב"ה בכל מאודו שיציל את אנשי סדום, אף שהכיר רק אחד מתושבי המקום… כל חייו סבבו סביב גילוי הקב"ה על ידי פעולות של גמילות חסדים לזולת.

על מנת לעמוד בנסיון האחרון בחייו, נאלץ אברהם לבטל את הקיום והמהות העצמיים שלו ולנהוג בצורה הנוגדת את אישיותו. לביטוי "אברהם העברי" יש מספר משמעויות אפשרויות: הוא מבטא את העובדה שאברהם עבר את הירדן בדרכו לארץ ישראל, ומצביע על כך שכל העולם עמד בצד אחד של הקדושה, בעוד אברהם עצמו ניצב מן העבר השני. אך ייתכן שישנה משמעות נוספת לביטוי, אותה שמעתי מסבתי מורתי, הרבנית אביבה קמינצקי: "אברהם העברי" נקרא כך משום שהיה צריך לעבור לצד השני של תכונה מרכזית שלו עצמו- גמילות החסדים שבו- ולהפוך משהו בלבו על מנת שיוכל לעלות עם יצחק בנו להר המוריה ולעקוד אותו על גבי המזבח. את הפעולה הקשה הזו עשה לשם שמים בלבד, ומשום כך לאחריה אומר לו הקב"ה- "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא

אֱ-לֹהִים אַתָּה" (בראשית כ"ב, יב).

אני מברכת את כולנו שתהיה בנו היכולת למצוא את התכונה הבולטת שבקרבנו ובאמצעותה לעשות את רצון השי"ת, ושנצליח לראות את המקום בו נוכל לעבוד את הקב"ה בצורה הטובה ביותר.

 

 

 אחרי הכול את שיר
רחל כוכבא

מרצד בינות קירוֹתָי העומדים

בנויים בקִריוֹתָי

במהרה ביָמַי תשתברנה

מחִיצוֹתָי ממאנות להתכנס

לתוך עצמן להתפנות

לְחֲלָל

מתמלא בקודש

טיפין טיפין הנחל הנובע

מתפרץ אלָי בחיבוק

בואי בשלום

 

 

 

בגעגוע

גל מתנפץ על מזח

של שקיעה אודמת

אנשים מהלכים כאן

זוגות שלובי ידיים

דייגים נִשְׁזַפִים בקרניים אחרונות

שלווים. עוד יום עבודה חלף

השגרה מִתְעַמֶלֶת

אגלי זיעה מבצבצים

על מצחי הרצים

מתגוננים מסִנווּר החמה

וילד שנשאר על החוף

משחק עם כף ודלי

בונה ארמונות

 

(שיבה לבית המדרש)

 

 

 

מזל טוב לליטל ואלעד לרגל נישואיהם!

מזל טוב למורית ושמעיה לרגל נישואיהם!

 

מזל טוב ליעל פלדמן לרגל אירוסיה!

מייל המערכת:      haney.miley@gmail.com

 

 גיליון 1 בPDF

 

 

 

 

 

 

 

 

Facebook
Twitter
LinkedIn
Pinterest

עוד בקטגוריה

[kipa_sub_cat]

רשימת התפוצה

רוצות לקבל עדכונים על הנעשה במדרשה? הזינו את כתובת הדוא"ל שלכם בתיבה והצטרפו לרשימת התפוצה שלנו 

jQuery(document).ready(function() { });