אם ננסה לעקוב אחר התנהלותו של אברהם בנושא קבלת מתנות ייתכן שנצא קצת מבולבלים. כאשר אברהם יורד למצרים בעטיו של הרעב עם שרי אשתו הוא אומר לה: "וְהָיָה כִּי יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים וְאָמְרוּ אִשְׁתּוֹ זֹאת וְהָרְגוּ אֹתִי וְאֹתָךְ יְחַיּוּ: אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ" (בראשית י"ב י"ב-י"ג).
לא זו בלבד שאברהם דורש משרי לשקר, גם סיבת הדבר תמוהה: 'למען יטב לי בעבורך'. ומפרש רש"י: 'ויתנו לי מתנות'. אברהם מעוניין לזכות במתנותיו של פרעה והוא מוכן אף לשקר לשם כך. פרעה נותן לאברהם מתנות ורכוש תמורת שרה. גם כשאברהם הגיע לגרר הוא קיבל מתנות רבות מאבימלך (שם, כ,י"ד-ט"ז).
לעומת שני המקרים הללו אנו רואים את הסירוב של אברהם לקבל מתנות ממלך סדום בעת שחרורו של לוט מהשבי והשבת הרכוש לסדום. באותו הרגע יוצא מלך סדום לקראת אברהם: "וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ סְדֹם אֶל אַבְרָם תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ". אברהם, שנטל מתנות מפרעה, מסרב באופן חד משמעי לקבל מתנות ממלך סדום: "וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל מֶלֶךְ סְדֹם הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל ה' אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם".
אברהם מסרב בתוקף לקבל מתנה ממלך סדום כדי להימנע מרכילות ומפרשנות שכביכול מלך סדום שותף להצלחתו של אברהם. טענתו של אברהם נכונה אולם מדוע לא אמר את אותם דברים לפרעה ולאבימלך? זאת ועוד, אברהם יוזם עם שרי תרגיל שיכול לתרום לקבלת המתנות ממלך פרעה ומדוע לא חשש שמא יגידו שפרעה העשיר את אברהם?
ייתכן שאברהם אף היה צריך לנהוג הפוך. מלך סדום יוזם את נתינת המתנות לאברהם משום שהוא רוצה להכיר לאברהם טובה על התמסרותו במלחמה. לעומת זאת מה הטובה הגדולה שעשה אברהם לפרעה שבגינה זכה למתנות רבות? דווקא לפרעה היה צריך לסרב!
בעל שפתי חכמים דן בסתירה שבהתנהלותו של אברהם, ומעלה השערה שאברהם היה מוכן ליטול מתנות מפרעה בעודו חסר רכוש, אולם לאחר שהעשיר – נמנע מלקבל מתנות ממלך סדום. פירוש זה קשה שכן נטילת מתנות היא סוגיה עקרונית, ומדוע מצב כלכלי יכול לשנות את הגישה? זאת ועוד, כיצד נסביר את נטילת המתנות מאבימלך – הרי אברהם היה עשיר, ומדוע זקוק הוא למתנות?!
ייתכן שההבדל עקרוני יותר, והוא נעוץ בשאלה: מה המחיר שאדם עלול לשלם בעבור קבלת המתנה? אברהם חש סכנה גדולה בנטילת מתנות ממלך סדום. פגישתו של אברהם עם פרעה עושה על פרעה רושם גדול. פרעה מוכן לתת לאברהם את בתו הגר כדי שתהיה שפחה בביתו של אברהם, וכפי שמפרש רש"י: "שפחה מצרית – בת פרעה הייתה, כשראה נסים שנעשה לשרה אמר מוטב שתהא בתי שפחה בבית זה ולא גבירה בבית אחר' (ט"ז, א'). לעומתו מלך סדום לא מתרגש מעוצמת הנס. אברהם רודף אחר מעצמות גדולות עם קומץ אנשים, והצלחתו גדולה משל כמה מלכים שניסו ונכשלו. היינו מצפים שמלך סדום יכיר בנס הגדול, אולם המפגש מסתיים בקול ענות חלושה במתנת הוקרה לאברהם על מנת לצאת ידי חובה. לא כדאי לעשות עסקים עם מלך סדום, וקל וחומר להיזהר מליטול מתנות. מלך סדום יכול לעוות את התמונה ואף לחשוב שהוא זה שעומד מאחורי ההצלחה של אברהם. ייתכן שההבדל נעוץ בשינוי מנטלי בין מצרים לסדום וייתכן שחוויית הנס של פרעה הייתה שונה משל מלך סדום. בעוד פרעה קיבל נגעים וידע להעריך ולהודות על סילוקם, שכן הרגיש את הנס בגופו, הרי שמלך סדום אינו יודע ואינו מכיר בעוצמת הנס. הוא ממתין בעורף ואינו יודע מאומה על המתרחש בשדה הקרב.
השבוע שמענו בחדשות על זיכויו של עו"ד ד"ר יעקב וינרוט. שנתיים של עינוי דין עברו על אחד מעורכי הדין החכמים, הרהוטים והפיקחים בישראל. ועל מה נסובה העלילה? על כך שיעקב וינרוט העניק הנחה בשכר טרחה. כמובן שמעשה זה נתון לפרשנות. מצד אחד אפשר לומר שאם עו"ד בעל שיעור קומה, שבדרך כלל גובה שכר טרחה גבוה מעניק הנחה, סימן שיש כאן משהו שאינו תקין. אולם מצד אחר ייתכן שההנחה באה ממקום טוב וממצב רוח טוב. לצערי הפכנו לחברה חשדנית וכל איש ציבור עומד במבחן הרכילות ולשון הרע על מעשיו. במקום לתת פרשנות מפרגנת או אף להמנע מפרשנות, הרי שאנו מעדיפים לתת פרשנות לא ידידותית.
אברהם פחד מפרשנותם של אנשי סדום. כדאי להיזהר מקבלת מתנות ולספוג אמירות שקריות בגינן. המתנות רק יזיקו בטווח הרחוק. כך גם בימינו צריך לשאוף להדרכתה של התורה "והייתם נקיים מה' ומישראל" – כל מי ששבט הביקורת לא פוסח עליו, ועובד בעבודה ציבורית, צריך להיזהר מפרשנויות שעשויות לעמוד לו לרועץ בחייו.
אם הזכרנו את פרשת יעקב וינרוט אצטט קטע מדעה שכתב בן דרור ימיני במעריב (ג' מרחשוון תשעב). בן דרור הוא משפטן ועבד כמתמחה במשרדו של יעקב וינרוט, והוא מנתח את הפרשה מהזוית שלו:
'מי יבין נפש אנוש. מי יחדור לבבות פנימה. הרי לא הייתה מחלוקת על העובדות, אלא על הכוונה. הרבה מאוד ממה שכולנו עושים יכול להתפרש באופנים שונים. הזדון, לפעמים, רחוק ממי שעושה מעשה. הזדון הוא אצל הפרשן – ואצלנו זו הפכה למגפה. זה לא חשוב מה יעשה פוליטיקאי כלשהו, תמיד יקפצו עשרה עיתונאים כדי להדביק לו נכלוליות. מחאה חברתית? אל דאגה, נתניהו כבר יחסל אותה עם איזו מלחמה קטנה. יוזמת שלום? מה פתאום, זה בסך הכל ניסיון לקנות את לבם של העיתונאים השמאלנים. יוזמת חוק חדשה? זו התחנפות לבוחרים. ההתמכרות לזדון הפכה למוחלטת. אם יש עשר אופציות – אנחנו נבחר במרושעת ביותר. אצל וינרוט מצאתי את האופציות האחרות. כן, אנחנו בני אדם. עם חולשות, עם נפילות. אבל יצר לב האדם אינו רק רוע מוחלט. אנחנו יצורים חברתיים ולא בהכרח אכזריים. יש לנו גם כוונות טובות לפעמים. גם זו אופציה. ואוי לנו אם כל מעשה הגון יפורש כעוד מזימה זדונית. לא אשכח את הימים שבהם עבד וינרוט על התיק של מרגלית הר שפי. זה היה קשה. עבודה נגד כיוון הרוח. וינרוט האמין בכל לבו בחפותה. הוא הפך שמים וארץ מתוך אמונה. לא לצורכי שכר טרחה. הוא התייסר משני פסקי הדין בעניינה. מרגע שהיה ברור שווינרוט ייצג במחירים נמוכים או סבירים לא רק את שוקי ויטה, אלא גם רבים אחרים שלא היה להם שום קשר לאוליגרכים – היה אפשר לרדת מהזדון, וכמובן גם מכתב האישום. אבל ישראל הפכה לארץ אוכלת יושביה. זה לא רק שכל הארץ משפט, אלא שכל הארץ מלאה זדון. איש את חברו חיים בלעו. …
אני מסכים לדבריו של בן דרור ימיני, אבל הלקח שיש ללמוד הוא להימנע עד כמה שאפשר ממראית עין מיותרת וכך נחסוך צרות מנפשנו. אני רוצה להאמין שהמסר שייצא ממשפטו של וינרוט יצמצם פרשנויות מעוותות וירבה בפרשנות מפרגנת ואצילית יותר הקרובה לאמת פעמים רבות.