פרשת נח – כוחה של שפה נקייה

אין התורה חוסכת במילים בשעה שהיא מתארת את כניסתו של נח לתיבה. הכתוב מפרט מי ומי ההולכים עם נח, ומי הנכנסים עמו לתיבה. חז"ל הבחינו בניסוח קפדני ודקדקני של התורה על מעמדן של החיות ושל הבהמות. וכך אומר רבי יהושע בן לוי (פסחים ג ע"א):

דאמר רבי יהושע בן לוי: לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו, שהרי עקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו, שנאמר: מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהרה.

בכניסתן של הבהמות לתיבה נאמר: "מִן הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה וּמִן הָעוֹף וְכֹל אֲשֶׁר רֹמֵשׂ עַל הָאֲדָמָה" (בראשית ז,ח).

בתורה נאמר  'הבהמה אשר איננה טהורה' ולא  'הבהמה הטמאה' וזאת כדי להשריש בנו שפה נקייה. אמנם בפסוקים רבים בתורה מצויה המילה 'טמא' ובכל זאת ראו  חז"ל ללמוד מהיעדרותה של מילה זו את הצורך בלשון נקייה.  וכך מסביר ר' מנחם המאירי, מחשובי חכמי פרובנס:

ואע"פ שבתורה כתיב טמא בכמה מקומות, אותם המקומות אין בהם לשון מגונה. שטמא הכתוב בתורה אם במאכלות פירושו: אסור, ואם הוא במגע הטומאות אף זה אין בו גנאי. אבל זו האמורה בנח פירוש טומאה שבו על אותן שנעברה בהן עברה.

לדעתו של המאירי, בעוד בכל הפסוקים משמעותה של מילה זו היא הגדרת מציאות של איסור, הרי שבפרשתנו טמא פירושו עובר עבירה. לכן בחרה התורה שלא לנסח בלשון העבירה אלא בלשון נקייה – בהמה שאיננה טהורה.

בפרשת  נח מתוארות עבירות רבות:  "וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹקים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס … וַיֹּאמֶר אֱלקִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ". עבירות אלו הן החמורות ביותר, והן הביאו לחורבנו של  העולם. דווקא בסבך העבירות הללו בוחר  ר' יהושע בן לוי  ללמוד על נחיצותה של שפה נקייה.  ייתכן שהמסר הוא שעבירות קשות הן תוצאה של אלימות מילולית ושל שפה לא נקייה.  מי שהוא עדין בדיבורו ואציל בהופעתו, יהיה גם צנוע בדרכיו. ולהיפך, מי שהוא גס בדיבורו – מאבד את עדינות נפשו ואצילותה, ובמהרה הופך הוא להיות גס רוח. חובה מיוחדת מוטלת על ההורים ללמד את ילדיהם את שפת הקודש: "א"ר יוסי בן עקיבא לדבר בם מכאן אמרו כשהתינוק מתחיל לדבר אביו מדבר עמו לשון הקודש".  הילדים קולטים את השפה המדוברת בבית. תוכחה הנאמרת בלשון נקייה ובשפה אצילה נטמעת היטב באוזניו של הילד. ולהיפך –  כאשר השיח בין ההורים, או כאשר השיח עם הילדים נעשה בשפה שאינה נקייה, היא פוגעת בקדושתה של הלשון וגורמת לקלקולים בבית ובחברה. וכבר אמרו חז"ל: 'שותא דינוקא בשוקא, או דאבוה או דאימיה' [דברי הילד ברשות הרבים – או של אביו או של אמו] (סוכה נו ע"ב).

אפשר אף להרחיק לכת ולומר שנקיות הלשון אינה מתבטאת רק ב'אוצר מילים' אלא בתקשורת הבין-אישית. דווקא במקום שיש בו מתחים חברתיים השפה היא כלי משמעותי ליצירת שיח. לא שפה מתנשאת אלא שימוש בשפה שהיא 'בגובה העיניים'.  גם כאשר  אנו נאלצים להוכיח או לבטא את מחאתנו, אנו נתבעים להשתמש בלשון נקייה, לשון הנשמעת, לשון נעימה, בבחינת 'אמרות ה' אמרות טהורות'.  ולשון מגונה זו לשון המרחיקה, הגורמת לחוסר הקשבה ומעצימה את הקרע. מיום ליום מתרבים מקרי רצח ואלימות והצורך בלימוד שפה נקייה הולך וגובר . 

Facebook
Twitter
LinkedIn
Pinterest

עוד בקטגוריה

[kipa_sub_cat]

רשימת התפוצה

רוצות לקבל עדכונים על הנעשה במדרשה? הזינו את כתובת הדוא"ל שלכם בתיבה והצטרפו לרשימת התפוצה שלנו 

jQuery(document).ready(function() { });