פרשת נח – הטוב, הרע והמכוער

 

זיגמונד פרויד, אבי הפסיכואנליזה, מספר שדנו פעם בבית הנבחרים הצרפתי בביטולו של עונש המוות. הנואמים הדגולים הצהירו בזה אחר זה עד כמה עונש המוות מיותר ומשפיל, ונחלו תשואות סוערות. עד שאחד הצירים התפרץ בקריאת ביניים: תודיעו לרוצחים שהם יכולים להתחיל לעבוד ('תרבות בלא נחת', התרבות והדת, עמ' 115). מדינה שאין בה ענישה הולמת תהא גן עדן לרוצחים. פרויד מסביר שהמצדדים בהקלת העונשים טענו שהאדם הוא טוב מיסודו, ורק היחס החשדני כלפיו גורם לו להפוך לפושע. אך הניסיון מוכיח, טען פרויד, שהאדם איננו טוב מיסודו: "המציאות שמאחורי כל זה, מציאות שאוהבים להתכחש לה, היא שהאדם איננו ברייה ענוגה הזקוקה לאהבה, המסוגלת לכל היותר להתגונן בעת שתוקפים אותה ; אלא שבין הדחפים בהם ניחן, הוא רשאי למנות גם מידה נכבדה של נטייה לתוקפנות" (שם).

פרשת נח מביעה ספקנות לגבי נטיותיו הטבעיות של האדם. לאחר המבול מכריז הקב"ה: "לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם, כי יצר האדם רע מנעוריו" (בראשית ח', כ"א). הקב"ה מתחשב ביצרי ליבו השליליים של האדם, המהווים סיבה להקל בעונשו –  אי אפשר לצפות להרבה מהאדם שלבו רע מנעוריו. אמנם ההתחשבות היא חלקית בלבד – באותה הזדמנות מרגיש הקב"ה שיש לגזור עונש מוות על רוצחים: "שופך דם האדם, באדם דמו יישפך" (שם ט', ו'). כיוון שבבני האדם נטועים רגשי תוקפנות טבעיים ונטיות שליליות, חייבים ליצור מנגנון שירתיע אותם מלממש נטיות אלו. התפישה שאי אפשר לסמוך על האדם ושחובה להרתיע את הפושעים באמצעות עונשים מתאימים, מקורה באבחנה לא נעימה לגבי אופיו של האדם. האדם אינו יצור עדין ושברירי היודע רק טוב וחסד, באדם יש לא מעט אנוכיות ותוקפנות שצריך להקפיד לרסנן.

גם פרשת בראשית הסתיימה בהערכה פסימית מאוד של הקב"ה בנוגע לבני האדם: "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ, וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום. וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ, ויתעצב אל לבו" (שם ו', ה'-ו').

אין היהדות לוקה באופטימיות מופרזת לגבי אופיו של האדם. אם בוראו העיד עליו "רק רע כל היום", מה נאמר אנו? כך דרשו חז"ל על הפסוקים הללו: "עלובה היא העיסה שנחתומה מעיד עליה שהיא רעה… עלוב הוא השאור שמי שברא אותו מעיד עליו שהוא רע… עלובה הנטיעה שמי שנטעה מעיד עליה שהיא רעה" (בראשית רבה, ל"ד, י').

הספר 'בעל זבוב' של ויליאם גולדינג מותיר רושם עז על קוראיו. 'בעל זבוב' מספר על חבורה של נערים שנקלעו לאי בודד בזמן מלחמה אטומית. במהירות רבה, חברתם מפתחת את כל פגמיה ופגעיה של חברת המבוגרים. שנאה, פראות ואכזריות משתלטות על החבורה הקטנה שהופכת למיקרו קוסמוס של העולם המרושע שבחוץ. גולדינג ניסה להעביר לנו מסר ברור: האכזריות והרוע אינן תכונות המתפתחות באנשים תמימים בלחצם של מוסדות חברתיים מעוותים, אלא תכונות מולדות של כל בני האדם. גם חברת נערים שמתחילה מאפס, תפתח את אותן תכונות שליליות.

אמנם המקרא אינו חותם על כל אבחנותיו של זיגמונד פרויד. פרויד התמחה בחשיפת כל הרע והמכוער באדם. אך היהדות מלמדת אותנו שכמו במערבון הקלאסי, לצד הרע והמכוער יש גם טוב. איננו רוצים להתעלם מכך שהאדם נברא בצלם אלוהים. הרב סולובייצ'יק כתב דברים מאלפים בהקשר לזה. לדבריו האדם הוא בעל פוטנציאל אדיר, אך גם יכול להידרדר לשפל המדרגה: "אכן, היהדות קידשה את האדם והורתה כי יש בו ניצוץ אלוהי; מעולם לא הסכימה היהדות עם ההשקפה אשר על פיה שרוי האדם בחטא מטבע ברייתו. להיפך, אנו לימדנו כי האתגר הניצב בפני האדם והאפשרויות הפתוחות לפניו, ללא גבול הם. בעיני היהדות האדם הוא בכוח (בפוטנציה) יצור טוב, יצור מתפתח. אולם, האדם מוצא את עצמו תכופות אחוז בלחץ של כוח מכניע, כוח שאין לעמוד בפניו, הגוררו מטה… במשפט אחד – המקרא בוטח באדם, אך גם חושד ומפקפק בו" (דברי הגות והערכה, עמ' 252-253).

"כבדהו וחשדהו"; זוהי העמדה הרוחנית של היהדות כלפי האדם. איננו שוללים את היסודות החיוביים באופי האנושי, אך גם אין לנו אמון עיוור בו.

 

Facebook
Twitter
LinkedIn
Pinterest

עוד בקטגוריה

[kipa_sub_cat]

רשימת התפוצה

רוצות לקבל עדכונים על הנעשה במדרשה? הזינו את כתובת הדוא"ל שלכם בתיבה והצטרפו לרשימת התפוצה שלנו 

jQuery(document).ready(function() { });