לוח השנה היהודי מגדיר אותנו כעם נפרד בעל תרבות ייחודית. על כן יש בעינינו חשיבות מיוחדת לראש השנה, שהוא הציר שעליו סב מעגל השנה שלנו. בראש השנה היהודי יש מצווה מרכזית אחת – תקיעת שופר. מה החשיבות והייחוד של המצווה הזו, שנבחרה ליום כל כך חשוב?
הרמב"ם כתב: "אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב – רמז יש בו, כלומר : עורו ישנים משנתכם, ונרדמים הקיצו מתרדמתכם, וחפשו במעשיכם, וחזרו בתשובה, וזכרו בוראכם" (הלכות תשובה פ"ג ה"ד). מה פירוש 'רמז יש בו'? הרב סולובייצ'יק הסביר שכוונת הרמב"ם לומר שאיננו יודעים מה הייתה כוונתו של הקב"ה כשנתן מצווה זו, אך אנו יכולים לנסות להבין מה משמעותה בחיינו ואיך היא משפיעה עלינו. בהקשר זה הרמב"ם מדגיש את השפעת השופר כמעין צפירת אזעקה פנימית, הקוראת לנו לחפש מקלט רוחני מחטאינו.
חז"ל מצאו בתקיעת השופר ממד נוסף: "למה תוקעין בשופר של איל? אמר הקב"ה: תקעו לפניי בשופר של איל, כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפניי" (ראש השנה ט"ז ע"א). על פי פירוש זה תקיעת השופר אינה מכוונת כלפינו אלא כלפי הקב"ה, שיזכור את מעשה העקידה, ובזכותו ירחם עלינו.
הפנייה לקב"ה באמצעות השופר אינה רק על ידי הזכרת מעשה העקידה. הגמרא במסכת ראש השנה (כ"ו ע"ב) מביאה מחלוקת האם עדיף ששופר של ראש השנה יהיה כפוף או פשוט (ישר). כך הסביר הריטב"א שם את שתי הדעות: לפי דעה אחת מוטב שופר פשוט, "כדי שיהא זכר לפְשוט הדורי הלב, וגם לפשוט ראשנו בתפלה למעלה"; לפי דעה אחרת מוטב שופר כפוף, "זכר לכוף הגוף לתפלה ותחנונים, כעני כי יעטוף". על פי שתי הדעות עולה זיקה בין תקיעת שופר לבין תפילה. אחד החכמים סבור שתפילה צריכה להיעשות מתוך גו ישר וזקיפת הראש, והאחר סבור שבתפילה הגוף צריך להיות כפוף בתחנונים. כך או כך, שניהם רואים את תקיעת שופר כתפילה וכזעקה המופנית כלפי הקב"ה.
בעל "בית הלוי" הסביר מדוע בראש השנה אנו מתפללים על ידי השופר. יש כלל הלכתי הקובע: "אין קטגור נעשה סנגור". בגלל העיקרון הזה הכוהן הגדול אינו נכנס ביום הכיפורים לקודש הקודשים כשהוא לבוש בבגדי זהב, כדי שלא להזכיר את חטא עגל הזהב המקטרג על ישראל. הסביר "בית הלוי": כשאנו מתפללים לפני הקב"ה בפינו, הרי "קטגור נעשה סנגור"; אותו פה שבו אנו מתפללים, מלמד על חטאינו במשך כל השנה בדיבורים אסורים, בלשון הרע וברכילות. על כן עלינו לזעוק לקב"ה בלי להשתמש בפה, ולצורך זה אנו משתמשים בשופר. "שאמרה הגמרא… 'אמרו לפניי זכרונות כדי שיעלה זיכרונכם לפני לטובה, ובמה – בשופר'. פירוש, שלא על ידי מוצאות הפה, רק מעומק הלב, ודרך קול השופר, לא על ידי כלי הדיבור של כל השנה" (בית הלוי, דרוש ט"ו).
באמצעות תקיעת שופר אנו גם ממליכים את הקב"ה עלינו. עד היום, אפילו במדינת ישראל נטולת גינוני המלכות, הכתרת נשיא המדינה מלווה בתקיעות שופר חגיגיות. "עלה אלוקים בתרועה, ה' בקול שופר… כי מלך כל הארץ אלוקים" (תהילים מ"ז, ו'-ח'). על ידי השופר אנו ממליכים את הקב"ה, מזכירים לפניו את עקידת יצחק, זועקים לו שיושיענו – וגם מתעוררים להתבונן בעצמנו ולתקן את מעשינו.