פרשת כי תצא – שבירת האגו וכפיית היצר

פרשת כי תצא גדושה ומלאה במצוות בכלל, ובמצוות חברתיות בפרט. בפרשה זו יש מצוות רבות שהוזכרו קודם וחזרו ונשנו בפרשתנו. אחת מהן היא מצוות פריקה וטעינה, הכתובה בספר שמות (בפרשת משפטים),  ונשנית פעם נוספת בפרשתנו. יש כמה הבדלים בין ניסוחה של המצווה בשמות לבין ניסוחה בספר דברים. נתמקד באחד מהם:

בשמות מנוסחת המצוה כך: "כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּו" (שמות כ"ג, ה').ֹ

בדברים המצווה מנוסחת אחרת: "לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָקֵם תָּקִים עִמּו" (דברים כ"ב, ד') .

בעוד בפרשתנו מדובר בעזרה הניתנת לאדם אלמוני, שאין לו קשרי חברות עם מגיש העזרה, הרי שבספר שמות הפסוק  מתאר מתן עזרה לשונאו של העוזר.

ר' מאיר שמחה מדווינסק סבור שהשוני בניסוח הציווי נובע מהתקופה ההיסטורית שבה נאמרה מצווה זו. בספר שמות נצטווינו על מצווה זו במעמד הר סיני, באחת משעותיה  היפות של כנסת ישראל. בהיות האומה  'ממלכת כוהנים וגוי קדוש'  היה מותר לשנוא את אלו שעברו  עבירות ופרשו מדרכי הציבור. גלי השנאה היו מופנים לחריג, שהיה חוטא בפרהסיה,  מפני שכולם היו צדיקים.  מצד אחר, בספר דברים הציווי נאמר לאחר חטא העגל ולאחר חטאים נוספים שאירעו במדבר. בתקופה  זו החטאים שכיחים והחוטאים מצויים, ולכן יש להקפיד להימנע  מלשנוא את החוטאים.  טוב יעשה מי ששונא את החוטא, שיבדוק את מומיו תחילה, וייתכן שיגלה שהוא לא טוב יותר מחברו החוטא, ובלשונו של בעל "משך חכמה": "ראיתי בני עלייה והם מועטים".

 לכן התורה בספר דברים  לא משתמשת בטרמינולוגיה של 'שנאה'.

בעוונותינו הרבים אנו נכשלים בשנאת אחים, ומצווה זו יכולה לשמש עבורנו 'כלי טיפולי' שיעזור לנו בהתמודדות עם השנאה. נקודה זו מתחדדת בדברי הגמרא  במסכת בבא מציעא:

תא שמע: אוהב לפרוק ושונא לטעון – מצוה בשונא כדי לכוף את יצרו. ואי סלקא דעתך (ואם עולה על דעתך) צער בעלי חיים דאורייתא, הא עדיף ליה! – אפילו הכי, כדי לכוף את יצרו עדיף (בבא מציעא לב ע"ב).

הגמרא מתארת מציאות שבה אדם פוגש  שני אנשים שונים הזקוקים לעזרתו. האחד –  אוהבו וידידו המבקש עזרה  בפריקה. והאחר –  שונאו, המבקש ממנו עזרה בטעינת המשא. בדרך כלל ההלכה מעדיפה את העזרה בפריקה מאשר את העזרה בטעינה.  המשא שעל גבי הבהמה כבד, והפורק את המשא מונע צער בעלי חיים.  אולם במקרה שלפנינו נוצרה הזדמנות  אדירה לאדם להושיט יד לשונאו.

חז"ל  סבורים שאף  שאיסור צער בעלי חיים הוא מהתורה, נדרש האדם לעזור לשונא ולטעון את המשא ונימוקם: "כדי לכוף את יצרו".

התוספות במקום מקשים –  מדוע? הרי אדם רשע – מצווה לשונאו?

התוספות מתרצים שאלה זו בתירוץ פסיכולוגי ומעניין: "ויש לומר, כיון שהוא שונאו גם חבירו שונא אותו דכתיב: "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם", ובאין מתוך כך לידי שנאה גמורה ושייך כפיית יצר".

אדם בדרך כלל מרגיש כששונאים אותו. קשה לרמות, קשה להעמיד פנים, וכל שנאה עלולה להתפשט, שכן ברגע שפלוני שונא את אלמוני – הרי שאלמוני שונא את פלוני – כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם, הכול שקוף. לכן המפגש עם השונא  יוצר 'חלון הזדמנויות' לשיפור היחסים. מדובר במפגש קשה, תובעני, שבו נדרש האדם לוותר על כבודו ולעזור לשונאו בעת מצוקתו.

'כפיית היצר'  היא מלאכה קשה אבל נושאת פרות. לפעמים לא צריך  להרחיק לכת כדי לאתר אויבים או שונאים, פעמים הם נמצאים קרוב אלינו. צריך למצוא 'שעת כושר' של כפיית היצר.

חודש אלול הוא חודש של כפיית יצר, חודש של הקשבה לקול שופר החודר אל הלב ואל המצפון. נדרשת מאתנו השתדלות יתירה לעשות מעשה קטן של קירוב לבבות, של עזרה ואהבה גם למי שאין אנו אוהבים וזו תהיה עבודה משמעותית של חודש 'אני לדודי ודודי לי' –  אני לזולתי וזולתי לי.

 

Facebook
Twitter
LinkedIn
Pinterest

עוד בקטגוריה

[kipa_sub_cat]

רשימת התפוצה

רוצות לקבל עדכונים על הנעשה במדרשה? הזינו את כתובת הדוא"ל שלכם בתיבה והצטרפו לרשימת התפוצה שלנו 

jQuery(document).ready(function() { });