פרשת מסעי – משולחנו של טרומן לעיר מקלט

 תסריט הוליוודי סטנדרטי: אדם, נקרא לו א', רוצח אדם אחר, שנקרא לו ב'. ב' יכול להיות אביו של א', או אשתו, או סתם סוכן ביטוח תמים שפגש את א' בפאב. הרוצח א' עומד למשפט. משפחתו העשירה מממנת לו פרקליט מוכשר. הפרקליט טוען שא' משוגע, או שסבל מאי-שפיות זמנית או סובל מטראומות ילדות, או שבכלל לא התכוון לרצוח את ב'. א' יוצא זכאי. משפחתו של ב' מתמוטטת. א' מחייך בשטניות למצלמה. קאט. עכשיו צריך רק לבחור שם: קחו אחד משמות העצם "מרדף", "מעקב" או "משפט", וצרפו לו אחד מהתארים "גורלי" או "קטלני". יש סרט.

 

התסריט נשמע מוכר. ראינו כבר המון סרטים כאלה.

ולא רק סרטים – ראינו את התרחיש הזה גם במציאות לא פעם ולא פעמיים. העולם המודרני נוטה לפרוק מעל האדם את האחריות למעשיו ולהעביר אותה לגורמים לא אישיים כמו טראומות או רקע סביבתי או סתם 'רשלנות'.

 

התורה שוללת את המגמה הזו. היהדות מטילה על האדם אחריות מלאה למעשיו. טראומות או בעיות ילדות אינן הצדקה למעשי פשע. קל וחומר שהתורה מתייחסת בחומרה רבה לרשלנות ומטילה על האדם את האחריות לא רק על זדונותיו אלא גם על טעויותיו.

 

אחד המסרים האחרונים שאומר משה לבני ישראל לפני הכניסה לארץ הוא דין רוצח בשגגה. מי שרצח את חברו בשגגה גולה לעיר מקלט. קודם כל, יש לשים לב למינוח: בניגוד למושג המשפטי המודרני 'גרימת מוות ברשלנות', התורה מדברת על 'רוצח'. אמנם 'רוצח בשגגה', אך עדיין רוצח. התורה אינה עושה הנחות למי שאשם במות חברו. לא מתייחסים אליו כרשלן אלא כרוצח במלוא מובן המילה. התורה מעצימה כאן מאוד את אחריותו האישית של האדם לכל מעשיו ופעולותיו.

גם בדיני נזיקין קובעים חז"ל שיש לאדם אחריות מוחלטת על מעשיו: "אדם מוּעד לעולם, בין שוגג בין מזיד, בין ער בין ישן" (בבא קמא פ"ב מ"ו). אדם שהזיק מתוך רשלנות חייב תמיד לשלם. אדם צריך להשגיח על עצמו בכל עת ובכל שעה. מי שמתרשל יישא את עונשו.

יש דין ייחודי וחריג בנוגע לרוצח בשגגה: גואל הדם, קרובו של הנרצח, רשאי להרוג את הרוצח אם זה עזב את עיר מקלטו. מדוע התורה מתירה לגואל הדם להרוג את הרוצח? האם התורה מעודדת גאולת דם שאינה תלויה במערכת המשפטית המסודרת? בנוגע לרוצח במזיד הרמב"ם מדגיש שאין לגואל הדם, שאר בשרו של הנרצח, שום מעמד בהליך המשפטי; ואפילו אם גואל הדם ביקש לחוס על הרוצח במזיד מתעלמים מבקשתו: "שאין נפשו של זה הנהרג קניין גואל הדם, אלא קניין הקב"ה" (הלכות רוצח א', ד'). מדוע דינו של רוצח בשגגה שונה? למה כשאירע רצח בשגגה יש לגואל הדם מעמד מיוחד בהליך המשפטי? נראה שכאן בא לידי ביטוי עונשו המיוחד של רוצח בשגגה. חטאו של רוצח בשגגה אינו רשעות מכוונת אלא אדישות וזלזול בחיי אדם. הרוצח בשגגה הפקיר את חיי חברו למקרה. עונשו כרוך בכך שעכשיו חייו שלו נתונים ביד המקרה – המערכת המשפטית המסודרת מפסיקה להגן עליו, ומעתה הוא מופקר לגחמותיו של גואל הדם. האדם נתבע לאכוף סדר ערכִּי והיגיון מוסרי על העולם. הרוצח בשגגה התחמק מהמשימה הזו. הוא לא עשה עוול מכוון, אך הוא השתמט מהמשימה לסַדר את העולם שסביבו לפי הערכים המוסריים של התורה. הוא הפקיר את רעהו ליד המקרה. עונשו הוא מידה כנגד מידה – גם חייו שלו יימסרו ליד המקרה, לגחמותיו של גואל הדם, ויופקעו מכלל הסדר המוסרי האוניברסלי שהתורה מנסה להשליט בעולם.

 

האצילות מחייבת – האדם הוא בחיר הברואים, ולכן הוא גם נתבע לאחריות מוגברת. האדם יכול לשלוט במעשיו, ולכן הוא חייב לשלוט בהם. כל התירוצים נדחים : 'רשלנות', 'טראומה נפשית', 'בורג קטן', 'לחץ פסיכולוגי' – כל אלו אינם יכולים לחפות על אשמתו של הפושע. לפני הכניסה לארץ, המטילה על בני ישראל את האחריות לניהול חייהם, הם נתבעו להפנים את ההכרה הזו. על שולחנו של הארי טרומן, נשיא ארה"ב, עמד שלט קטן : "האחריות נעצרת כאן". האמת היא ששלט כזה צריך להיות על כל שולחן ועל כל לב.  

Facebook
Twitter
LinkedIn
Pinterest

עוד בקטגוריה

[kipa_sub_cat]

רשימת התפוצה

רוצות לקבל עדכונים על הנעשה במדרשה? הזינו את כתובת הדוא"ל שלכם בתיבה והצטרפו לרשימת התפוצה שלנו 

jQuery(document).ready(function() { });