פרשת מטות – בין תאוות הכסף לבין חיי משפחה

כאשר קוראים את הפתיחה לפרשת בני גד ובני ראובן אפשר להבין את הלגיטימיות שבבקשתם.  הפסוק מדגיש את המקנה הרב שהיה ברשות השבטים: ''וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד עָצוּם מְאֹד וַיִּרְאוּ אֶת אֶרֶץ יַעְזֵר וְאֶת אֶרֶץ גִּלְעָד וְהִנֵּה הַמָּקוֹם מְקוֹם מִקְנֶה."  בני גד וראובן היו זקוקים לארץ הירדן המזרחי, שם יוכלו להחזיק את המרעה בצורה מכובדת. אם כן מדוע משה כל כך ביקורתי כלפיהם ותוקף אותם בחריפות?: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה וְלָמָּה תְנִיאוּן אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם ה'?".  זאת ועוד  וכי ראויים בני גד ובני ראובן שישוו בין מעשיהם לבין מעשי המרגלים: "תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף ה' אֶל יִשְׂרָאֵל'?".  רבי יצחק ערמה בספרו 'עקדת יצחק' תמה על התנהלותו של משה וכך הוא כותב: 'יש לעורר ספק עצום על דבריו של משה רבנו עמהם, והוא: כי היה מהראוי שישאל להם בתחילה אם היה רצונם לעבור עמהם למלחמה אם לאו. ואם יאמרו לו מה שאמרוהו באחרונה, למה יחרפם על פניהם באמור להם כל אותן קנטורין וחירופין?!'

כדי להבין את דרך ההתנהלות של משה עלינו לזכור שמשה מלווה את עם ישראל במשך ארבעים שנה והוא מכיר את השבטים לעומק. גם העומדים מן הצד רשאים להקים ועדת ביקורת ולשאול כיצד היה ברשותם של בני גד ובני ראובן  צאן ומקנה רב הרי  כל השבטים הלכו יחדיו במדבר והתפרנסו מהמן? ייתכן שמשה ידע את התשובה וסבר שמדובר בשני  שבטים הרודפים אחר הרכוש בצורה מוקצנת. נקודה זו מודגשת אף בניסוח בקשתם: "וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ", ומסביר רש"י: 'חסים היו על ממונם יותר מבניהם ובנותיהם, שהקדימו מקניהם לטפם. אמר להם משה: לא כן עשו, העיקר עיקר והטפל טפל, בנו לכם תחלה ערים לטפכם ואחר כך גדרות לצאנכם.'

שיבוש בסדר העדיפויות מעיד על רדיפת בצע ותאווה. בני גד ובני ראובן מצטיירים בעיני משה כאינטרסנטים הדואגים לרכושם הפרטי. הרצון להישאר בעבר הירדן נובע מניסיון להשתמט מהמטלות ומהמשימות הערכיות של הורשת ארץ ישראל. הסיטואציה הזו מדאיגה את משה והוא מזכיר להם את חטא המרגלים שמוקדו במאיסה  בארץ הקודש. כך משווה משה בין חטא המרגלים לחטאם של בני גד ובני ראובן, שהצד השווה בהם הוא הזלזול בהורשת הארץ. בני גד ובני ראובן הבינו שהם  נדרשים להיות הראשונים שייכנסו לארץ ישראל – "ואנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל", אולם משה אינו מוותר להם ודורש חד משמעית שהדאגה למשפחה  תקדם לדאגת הרכוש וכך מדגיש: "בנו לכם ערים לטפכם וגדרות לצאנכם" (לב,כד), כלומר הדאגה למשפחה קודמת לשמירה על הרכוש. תחילה יש לבנות ערים ורק לאחר מכן מכלאות לצאן. בני גד ובני ראובן מקבלים את תביעתו של משה ואומרים לו: "טַפֵּנוּ נָשֵׁינוּ מִקְנֵנוּ וְכָל בְּהֶמְתֵּנוּ יִהְיוּ שָׁם בְּעָרֵי הַגִּלְעָד וַעֲבָדֶיךָ יַעַבְרוּ כָּל חֲלוּץ צָבָא לִפְנֵי ה'  לַמִּלְחָמָה כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי דֹּבֵר". בני גד ובני ראובן מבינים שעליהם לשנות גישה.

אם כן ביקורתו של משה על בני גד ובני ראובן הייתה כפולה. ראשית מחה על כוונתם להישאר בחלק המזרחי ולא להיות שותפים במלחמת המצווה של כיבוש ארץ ישראל. שנית, מחה משה על תאוות הממון שהייתה לבני גד ובני ראובן, ששיבשה את שיקול דעתם וגרמה לכך שדאגתם כלפי רכושם תהיה גדולה מהתמסרותם למשפחתם. שתי המחאות של משה יונקות מאותו שורש –  סביר להניח שאהבת הכסף תוליך לפגיעה קשה בערכיו של האדם וסדר עדיפויותיו ישתבש.   

נדמה שנקודה זו משמעותית גם כיום. הכול חיים במתח שבין ההתמסרות לעבודה לבין הטיפול במשפחה. לא בהכרח מדובר בהעדפת הרצון להרוויח יותר כסף על שעות איכות עם המשפחה. כיום המסגרות תובעניות יותר והאדם חייב לעבוד שעות רבות כדי לשמור על מקום עבודתו. אולם גם כאשר נמצאים מחוץ לבית יש לשמור על קשר חם עם הבית ולהיות מעורבים בכל המתרחש בו, ובדגש חזק  בצדדים הערכיים והחינוכיים.