פרשת חוקת מתארת את השנה הארבעים והאחרונה להליכת בני ישראל במדבר. נדמה שהלקחים לא הופקו – העם ממשיך בתלונותיו על מזון ומים. במהלך ארבעים שנה אלו הוריד ה' מן לעם ו בזכותה של מרים העם שתה מים. לאחר מותה של מרים כלו מקורות המים, והעם שב והתלונן כבעבר. בפרשה מתוארות שתי תלונות הדומות בתכנן אולם ניכר פער משמעותי בתגובה האלוקית. וזו לשון התלונה הראשונה:
וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם:(ב) וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן: וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי ה' : וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל ה' אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ: וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת (במדבר כ', א' – ה').
הקב"ה נענה לתלונת העם ומצווה את משה: "קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם".
לאחר זמן קצר חוזר העם ומתלונן פעם נוספת: "וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר דֶּרֶךְ יַם סוּף לִסְבֹב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹקִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל" (כ"א, ד' – ה').
לאחר תלונה זו אין ה' מספק מזון ומים, אלא מכה אותם בנחשים: "וַיְשַׁלַּח ה' בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל".
בעוד בתלונה הראשונה הקב"ה נענה לבקשת העם הרי שבתלונה השנייה הוא מוסיף מכה נוספת למכותיהם.
לכאורה מדובר בשתי תלונות זהות. מדוע הייתה תגובתו של ה' כה שונה בכל אחת מהתלונות?
התבוננות נוספת בפסוקים מעלה שוני גדול בין התלונות. התלונה הראשונה היא לגיטימית – אין לעם מקורות מים. תסכולו של העם מורגש ותלונתו מתייחסת גם לעצם העלייה לארץ וכדבריו: "וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת".כאשר התלונה היא לגיטימית אין דנים את העם בשעת כעסו.
בתלונה השנייה העם מתריס כלפי מעלה. הוא מערער בסמכותו של הקב"ה ובסמכות מנהיגם משה. וכך נאמר: וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹקִים וּבְמֹשֶׁה . אמנם תוכן התלונה הוא חסרון המים, אבל גישתו של העם היא הפסולה.
העונש שמקבל העם מזכיר לנו מכה ממכות מצרים. כשם שפרעה התחנן וביקש ממשה שיתפלל כדי להסיר את המכה מארצו כך ישראל מבקשים בלשון : "וַיָּבֹא הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ כִּי דִבַּרְנוּ בַה' וָבָךְ הִתְפַּלֵּל אֶל ה' וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת הַנָּחָשׁ וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה בְּעַד הָעָם".
מי שדיבר סרה בה' והפגין חוסר אמונה, תקנתו היא שיצטרך לבוא לפני ה' ולבקש ממנה מרפא ועזרה.
הביקורת הנוקבת על פרעה לא הייתה רק על שאינו משחרר את ישראל ממצרים. פרעה דיבר סרה בה', ותפקידן של המכות הוא להזכיר לו את תלותו בבורא עולם.
כל אדם דתי שואל ומקשה על הנהגת הקב"ה בעולם. כל אחד רשאי לבקש את בקשותיו ולהתפלל על שאיפותיו. אולם אסור להתריס, לכפור, בטוב שמעניק לנו ה'. בתלונה הראשונה התלוננו ישראל על חוסר המים מתוך תודעה עמוקה שהקב"ה הוא המספק חיים לכל ברייה. בתלונה השנייה התריסו כלפי שמיא ובקשת המזון והמים שימשה כיסוי להתרסה.
תלונות ובקשות הן לגיטימיות במערכות השונות של חיינו. מותר להתלונן במקום העבודה, מותר לבכות על יחס לא הוגן בתוך הקהילה, אבל לעולם אסור לפגוע ולהתריס כנגד המערכת כולה. גם כאשר קצרה נפשנו יש דרכים רבות להשיג את מטרותינו.