הני מילי – גיליון 11

 

                             עלון בית המדרש לנשים במגדל עז       |     גליון מס' 11, שבת פרשת "חקת", סוף זמן קיץ התשע"א

                                                                       ה נ י  מ י ל י

                                                                          תמידים כסדרם
דע לפני מי אתה עומד

דינה קריץ

הגמרא במסכת פסחים כ"ה ע"א אומרת: "אמר ר' יעקב אמר ר' יוחנן: בכל מתרפאין, חוץ מעצי אשירה… לעולם דאיכא סכנה ואפילו הכי עצי אשירה לא"- לפי חז"ל, אסור להשתמש בעבודה זרה על מנת להציל חיים; ממקורות נוספים עולה שאסור ליהודי אפילו לומר שהוא עובד ע"ז או לגרום לאדם אחר לחשוב כך, כיוון שכל אלו נחשבים כסוגי ע"ז בעצמם. הר"ן מסביר שאיסור השימוש בכל דבר שקשור לע"ז נכנס גם הוא בגדר "ייהרג ואל יעבור".

בספר אור זרוע חלק ד' פסקי ע"ז אנו מוצאים דיון מן הגמרא בשאלה האם מותר לאדם לומר שהוא נכרי על מנת להציל את עצמו: לפי ר' מנא זה אסור, בעוד רבי בון סובר שהדבר מותר.

במסכת ע"ז כ"ז ע"ב ישנה אגדה על בן דמא, אחיינו של ר' ישמעאל, שננשך על ידי נחש. ר' ישמעאל מסרב לכך שגוי בשם יעקב איש כפר סכניא ירפא אותו, כיוון שיהיה בכך משום עבודה זרה. הגמרא שואלת כיצד ר' ישמעאל- שבד"כ מקל בעניינים אלו וסובר שמותר לעבור על ג' עבירות בצנעא ולא להיהרג עליהן- מונע מאחיינו ריפוי כזה, ועונה שהמקרה המדובר התרחש בפרהסיא; במצב כזה אף ר' ישמעאל מודה שעל האדם להיהרג ולא לעבור- ואכן הוא מתנגד לאפשר ריפוי בדרך זו, ולמעשה בן דמא מת כתוצאה מכך.

מצד שני, ישנם גם מקורות מהם עולה כי מותר לאדם להעמיד פני עובד ע"ז במקרים של פיקוח נפש: כפי שציינו לעיל, בספר אור זרוע נקבע שלפי ר' בון מותר לאדם להעיד על עצמו כנכרי על מנת להציל את חייו; כמו כן, בעבודה זרה ט"ז ע"ב מסופר על ר' אליעזר שאמר אמירה שממנה ניתן להבין כאילו הוא מכיר בע"ז, ועל ר' מאיר שהעמיד פני עובר עבירה כדי שהרומאים לא יחשבו שהוא יהודי (שם י"ח ע"ב). באגרת השמד הרמב"ם כותב שמותר לומר שעבודה זרה היא אמיתית על מנת להינצל, כי האדם יודע שאינו מתכוון לכך באמת. הרמב"ם אף יוצא נגד פוסק אחר שאסר את הדבר.

כיצד ייתכן שישנן הלכות כה שונות- מצד אחד אסור להשתמש בעץ אשירה על מנת להינצל, אך מצד שני מותר לאדם לומר שאינו יהודי- לשם אותה מטרה בדיוק?

נראה לי שהדבר תלוי בדרך בה אדם מנסה להציל עצמו: אם הוא לובש בגדים שקשורים לע"ז או מכיר כלפי חוץ בע"ז (כפי שראינו ברמב"ם), הוא יודע שזה לא אמיתי, ויותר מכך- הוא יודע שאין קסם בבגדים או במילים שהביא להצלתו. אך אם הוא לוקח תרופות שבאות מאשירה והן מצילות את חייו, יש אפשרות שח"ו הוא יתחיל לחשוב שאולי הוא ניצל בזכות עבודה זרה זו; יותר קשה במקרה זה להיות בטוח שהיא אינה אמיתית. מכל זה אנו לומדים עד כמה חשוב להכיר תמיד את מעשיו של הקב"ה בחיינו, ולקיים את האמונה שלנו כל הזמן. אפילו כשמתחפשים למישהו אחר, אנו צריכים לדעת שאנחנו יהודים שמאמינים בקב"ה.

במוצ"ש נצא מעולם התורה שלנו לעולם הגדול. הוא לא עולם של ע"ז ולא נצטרך להתחפש בו, אך עדיין עלינו לזכור בכל יום מהיכן באנו ומה למדנו השנה- גם על המסורת שלנו וגם על הקשר הפרטי בין כל אחד מאיתנו לקב"ה.

                                                                                  תלמוד לומר
בכל דרכיך דעהו

אביה כהן

רגע לפני היציאה לחופשה, ההתחלה במקום חדש, בעשייה אחרת, בסדר יום שונה…

רגע לפני הסוף של השנה החולפת, הפרידה מבית המדרש, מהחוויות, מהאורות…

אני בוחרת להעלות על הכתב קצת מהמחשבות, מהתהיות ובעיקר מהלימוד של החבורה שנפגשה כל שבוע (כמעט…); לדבר ולברר יחד, ולעסוק במקומות הרגישים והפנימיים שלנו.

הקדמה: מוסר אביך עוסק בבסיס לעבודת המידות. הוא כמעט לא עוסק במידות עצמן, אלא בהכנה לעבודת המידות- איך מתחילים לעבוד על המידות? זהו מעין בירור תודעתי על הנשמה שלנו.

הקדמה שניה: אני בעיקר מעלה מחשבות, מקווה שמי שלא למדה איתנו תוכל להפיק מזה נקודות למחשבה, ולחבורה – זהו מעין סיכום קצרצר…

עבודת המידות במהותה, כמו בכל יצירת מציאות חדשה או התחוללות שינוי במציאות הקיימת – נתקלת לא אחת בקשיים, במכשולים, ובמשברים בדרך. "כל זמן שלא ילמד לעצמו שתתברר לו מעלת נשמת האדם… כמעט שאי אפשר לטעום טעם עבודה" (מוסר אביך, מעין הקדמה ג') – על פי הרב קוק, אדם שרוצה להתחיל בעבודה, לעשות שינוי, חייב בראש ובראשונה לברר לעצמו מהן מעלותיו, מהן יכולותיו ולהבין ש"לית ליה מגרמיה כלום" (נאמר בזוהר על דוד המלך) – אין לו דבר משל עצמו, הכל מאיתו יתברך. כאשר אדם יודע את כוחותיו הוא יכול להתחיל לעבוד, וכשיהיו קשיים בדרך – "צריך שמידת הגבורה תשלוט בנפשו שכל מה שהחליטה להתעסק בו בטוב לה תאחז בו ולא תרפהו, ותגדל בה השמחה הפנימית" (שם ג, א), אדם צריך למלא את נפשו בגבורה, בעוז – ולא ליפול בדרך, לא להרפות.

הרב קוק מחדד ומסביר- כשאני יודעת את מעלת הטוב שבי, ומכירה במקור שלו- "וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ" (דברים ח, יח), מיד גם רצוני האמיתי הוא לעשות טוב, להשפיע טוב על הסובב אותי, כי אני מחוברת למקור הטוב בעולם דרך הטוב שבקרבי. אדם שעושה טוב בעולם – הופך ונעשה שותף של הקב"ה בבריאה – כי ה' יתברך ברא את עולמו בשפע טוב, וכשאנו מוסיפים טוב – אנו מוסיפים לבריאה. בעצם בעשיית טוב, אנחנו מגלים את ה' בעולם, ובכך מרחיבים את בריאתו, את הטוב בעולמו. 

איך אנו יודעים מהו אותו טוב? התעמקות בדבריו של הקב"ה מכוונת אותנו אל מקור ה', אליו. אל א-ל. לימוד תורה, עיון, תפילה, התבוננות בבריאה – כל אלו ועוד מובילים אותנו אל ה' יתברך, אל דרך הטוב. "אשרי מי שגדל בתורה ועמלו בתורה, ועושה נחת רוח ליוצרו" (ברכות יז, ע"א) – אדם עמל בתורה, בלימודה, עמל שאינו בהכרח פשוט, מאיר, ובכל זאת הוא מתמיד בלימודו – וכך עושה נחת רוח ליוצרו. לשם כך אנו לומדים תורה? על מנת לעשות נחת רוח ליוצר? הרי למה הוא צריך אותנו?

על פי בירור עשיית הטוב, נוכל להבין את המשפט של ר' יוחנן באופן אחר – אשרי אדם שעמל בתורה, על אף הקושי שקיים לא אחת, ומברר את דרכו בעשיית הטוב והשפעתו החוצה דרך דבר ה'; שבכך עושה נחת רוח ליוצרו – משום שהוא מוסיף טוב לבריאתו, ומקדמה מדרגות נוספות אל עבר האין סוף, אל התכלית שלו. זהו רצונו של ה' – המשכת העולם אל עבר שלמותו "שאין שלמות יותר גדולה ושוה כלל לשלמות הגשתו ורצונו… על כן יצר אותנו באופן שנמלא ונשלים רצונו" (מוסר אביך ב, ד).

"בכל דרכיך דעהו, צריך לבקש את הקב"ה בתוך הדרכים שבהם הוא מתנהג" (שם ב, ב). עלינו לדעת את ה' בכל, בתוך כל מעשה שלנו – אנו צריכים לבקש את ה', לחפש את המקום במעשה שדרכו אני מתחברת לה', מתקרבת אליו יותר. עלינו לדייק במעשים שלנו – לעשות אותם בשלמותם, במקסימום שאנחנו יכולים לתת בהם. הקב"ה הוא אחדות, ולכן אל לנו להתעסק בכמה דברים בבת אחת – משום שאז אנחנו פועלים בניגוד לאחדותיות. אל לנו לחשוב שרק לימוד תורה מקרב אותנו אל ה', אלא כל צעד וכל פעולה שלי במשך היום יכולה לחבר אותי למקור כל הטוב, ובתנאי שאעשה את הדברים בצורה משולמת ומכוונת לטוב. ואז, בזכות התכווננות הידיעה שלנו אל עבר האין סוף, אל עבר ה' יתברך, נזכה בעז"ה – "כִּי-מָלְאָה הָאָרֶץ, דֵּעָה אֶת ה'" (ישעיהו יא, ט)…

דווקא רגע לפני היציאה לחופש חשוב לי להגיד שהלימוד השנה במוסר אביך, הבהיר לי את מהות התודעה שלנו: אם אנחנו מכוונים אל ה', אל ידיעת ה' בכל פרט במהלך חיינו – נצליח לעשות טוב בכל מקום שבו נהיה (ביבשה, באויר, בים, באוניברסיטה, בצבא, בשירות, וגם בבית עם החברות) ובכל למלא את רצון ה' בעולם! 

כמה מילות תודה לחבורה – למדנו יחד ש'הכרת הטוב', משמעו להכיר את הטוב, לראות אותו, לדעת לזהות אותו ומתוך כך לרצות לפעול בטוב – ואין בי כל ספק שכל הטוב שנוצר יחד היה בזכותכן – על השיתוף, הבירור האמיתי, השאלות, התשובות, הכנות… תודה!

 

 

                                                                                   תלמוד לומר
עד שתתמלא פגימתה

הדס משגב

פרק חמישי במסכת סנהדרין עוסק, בין השאר, בבדיקת העדים שנועדה לקבוע האם עדותם מכוונת. בין שבע החקירות ההכרחיות לבחינת העדות מופיעה השאלה "בכמה בחדש?". בהמשך קובעת המשנה שייתכן הפרש של יום אחד בין התאריכים שמספקים שני העדים, כיוון שההבדל עשוי לנבוע מחוסר ידיעה של אחד העדים אודות עיבור אותו חודש.

בהקשר זה מופיעות בדף מ"א ע"ב-מ"ב ע"א ארבע מימרות רצופות – "אמר רב אחא בר חנינא אמר ר' אסי אמר רבי יוחנן":

  • 1. עד כמה… עד רובו של חודש – העדים יכולים להחמיץ יום בחודש ולספק תאריך אחר רק עד "רובו של חודש". לאחר תאריך זה מניחים שכולם שמעו שהחודש עובר, ולכן אם העדים מוסרים תאריך שונה עדותם נפסלת.
  • 2. עד כמה מברכין על החודש? עד שתתמלא פגימתה – על חידוש הלבנה ניתן לברך רק עד תאריך מסוים בחודש. אגב כאן מופיע דיון בין רב אחא מדיפתי לרבינא – האם יש לברך "הטוב והמטיב" על התמלאות הלבנה? על כך משיב רבינא שכשם שלא מברכים "ברוך דיין האמת" על מיעוט הלבנה, כך אין מקום לברך על מילואה. לטענה "וליברכינהו לתרוויהו!" עונה רבינא שכיוון שזו דרך העולם- ירח בא וירח הולך- אין מקום לברכה מיוחדת.
  • 3. כל המברך על החודש בזמנו כאילו מקבל פני שכינה – מהרש"א מסביר ש"לפי שישראל בגלותן אינן זוכין לראות פני שכינה.. אבל חידוש הלבנה הוא סימן לישראל שהם עתידין להתחדש כמותה"
  • 4. כי בתחבולות תעשה לך מלחמה… במי אתה מוצא מלחמתה של תורה, במי שיש בידו חבילות של משנה. קרי רב יוסף אנפשיה "ורב תבואות בכח שור". תוספות במקום: "ורב תבואות. משום דיוסף איקרי בכור שור כדכתיב (דברים לג) בכור שורו הדר לו. ובעל שמועות – הוא בעל חטין כדאמר (הוריות ד' יד.), הכל צריכין למרי חיטיא…"

לכאורה נראה כי מלבד שרשרת המסירה של המימרות, הקשר בינן לבין המשנה קלוש. הראשונה עוסקת במשנה באופן ישיר; שתי האמצעיות עוסקות בברכת החודש, ואילו הרביעית, כביכול, מדברת על נושא אחר לגמרי. אולם למעשה, אם נקרא שוב את המימרא הרביעית, נראה שהיא מקבילה לראשונה- כיוון ששתיהן עוסקות בבית הדין, שם נחקרים העדים ונעשית מלחמתה של תורה.

נמצא, אם כן, שיש סימטריה מעניינת במבנה: ב"ד-ברכה-ברכה-ב"ד. היינו יכולים להסתפק בזה, אולם הדרשה של רב יוסף, שמעמיד עצמו במקום של "מי שיש בידו חבילות של משנה", מדליקה אצלנו נורה אדומה- כיוון שרב יוסף, שמופיע כאן בחתימת הסוגייה שעוסקת בקידוש לבנה, הוא עיוור- ואדם עיוור לא יכול לברך על חידוש הלבנה כלל.

יש כאן ארבע אמירות סימטריות, שמשתלשלות זו מזו בקשר נמוג והולך למשנה, ולבסוף מתנתקות ממנה לגמרי; ארבע אמירות שעוסקות בקידוש לבנה, בסדר נסוג: הראשונה מגיעה עד רובו של החודש (ורש"י מדבר על העשרים בחודש), השניה שמגיעה רק עד אמצעו (ולאחת הדעות רק עד השבעה בחודש), השלישית שמדברת על תחילת החודש, על מולדו – וברביעית הלבנה כבר לא מופיעה בכלל.

במקום הלבנה מופיע במימרא האחרונה רב יוסף – רב יוסף העיוור, שלא רואה את הירח; רב יוסף ששכח את תלמודו. המבנה של הסוגייה משקף בעצמו את מחזור הלבנה – בהתחלה עיסוק בבית הדין ביחס לירח, עבור לקידוש החודש עצמו ולברכה – ועד למימרא האחרונה, שהירח נמוג ממנה לחלוטין אבל חוזרת לעסוק בבית דין. וכך אנו נסוגים מן הוודאות של המימרא הראשונה אחורה, אל המציאות המתעמעמת והולכת – עד שכבר לא רואים דבר, ונותר לנו רק זכרון המשניות שבידו של רב יוסף העיוור.

ובמבנה המאד-לא-מקרי הזה, רב יוסף הוא הירח החסר.

ואולי זו המשמעות של תשובת רבינא לרב אחא – חידוש ומיעוט הלבנה הם מדרכו של עולם. ירח בא, ירח הולך, ויש זקנים ששוכחים מה שידעו פעם. דברים משתנים, ולפעמים פשוט ככה זה.

ובכל זאת – מה בעצם, הקשר בין הירח המשתנה לעדות בבית דין? מה עניין הסימטריה הזאת, שעניינה מיעוט הלבנה, לעשיית צדק?

חשבתי על הזהירות המופלגת בדיני נפשות. על ההיפוך הזה בכל מלה מכל צדדיה – לא רק על מנת לברר את האמת; אלא גם כדי למצוא צד זכות.  המשנה מזהירה חזור והזהר, "ואפילו הוא אומר יש לי ללמד על עצמי זכות שומעין לו". ב"ד הוא זה שיכריע בסופו של דבר, אבל נקודת המוצא של המשפט צריכה להיות- אולי עוד לא בררנו הכל. ואולי דווקא בדיקות וחקירות שנוגעות לחיי אדם אנחנו צריכים ללמוד מהירח – לזכור שהדברים לא תמיד כפי שהם נראים, שלמרות שנדמה שאין ירח הוא עדיין שם; שרב יוסף הוא זה שנלחם את מלחמתה של תורה, גם כשהוא לא מסוגל לזכור.

"כל המברך על החודש בזמנו כאילו מקבל פני שכינה", אומר רב אחא במימרא השלישית. אין כאן שבח סתמי; יחד עם הנחרצות של חיתוך הדין צריכה להיוולד בנו יראת השכינה המגיעה, וכבר למדנו ש"אלהים בשער" אלה הם השופטים. ואשרי מי שיזכה לקבל פני שכינה, ולזהות את הירח, על תהפוכותיו, בזמן הנכון.

 

 

                                                                              פרשת שבוע

על פי ה' ביד משה
חני שרייבר

בפרשת בהעלותך, לאחר שמרים מספרת לשון הרע על אחיה משה, ה' מדגיש בצורה ברורה מאוד את מעלותיו של משה ואת בחירתו הייחודית למנהיג; בפרשת קרח ראינו נסיון ערעור על הנהגתו של אהרן. הפרשה ממשיכה בביסוס ובהדגשה של בחירת אהרן ובניו לכהונה; בפרשה הבאה- פרשת חקת, מסופר לנו על הסוף של משפחת הנהגה זו- מותה של מרים, ההודעה שמשה ואהרן לא יכנסו לארץ ישראל ולבסוף גם מותו של אהרן.

השאלה המתבקשת היא- מה פשר ההנגדה הזאת? מחד- הדגשת ההנהגה, ומאידך, באופן צמוד- הסוף של מנהיגים אלו, גזר הדין המר.

אולי ניתן לענות שהתורה באה לשלול מהאדם את האפשרות לראות את משה כאלוהים, ולתפוס את אהרון כ"כהן גדול" בזכות עצמו. במקום זאת, התורה מלמדת אותנו שהאדם הנבחר עפ"י ה'- הוא המנהיג, או- הוא הכהן, ולא ניתן לערער על כך. האדם עצמו כחלק מההנהגה האנושית הוא כלי, ואינו המנהיג האולטימטיבי- ה' הוא המנהיג האולטימטיבי. המנהיג-הכהן יונק את תפקידו מהקב"ה.

חשיבות עניין זה בולטת דווקא בחטא של משה ואהרן. במי מריבה- בחודש הראשון בשנת הארבעים (עפ"י ראב"ע), ממש לפני הכניסה לארץ- קיימת חשיבות מיוחדת להדגיש את מלכות ה', במיוחד לאחר ארבעים שנה של הנהגה נסית- שאמנם הגיעה מאת ה', אך באה לידי ביטוי מעשי באמצעות המטה וידי משה ואהרן. יש עניין ללמד את הדור החדש שאכן ה' הוא זה שעשה את כל הנסים והנפלאות, ולא משה ואהרן[1]. יש צורך בדקדוק רב בעניין זה, אך בסיפור מי מריבה הדברים מתרחשים אחרת;

 

וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. קַח אֶת-הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת-הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל-הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן-הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת-הָעֵדָה וְאֶת-בְּעִירָם. וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-הַמַּטֶּה מִלִּפְנֵי ה' כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ. וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת-הַקָּהָל אֶל-פְּנֵי הַסָּלַע וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ-נָא הַמֹּרִים הֲמִן-הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם. וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ וַיַּךְ אֶת-הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם.  וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן יַעַן לֹא-הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת-הַקָּהָל הַזֶּה אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָהֶם. הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר-רָבוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-ה' וַיִּקָּדֵשׁ בָּם.

 

הציווי: לדבר אל הסלע ולהוציא משם מים.

הביצוע: דברים קשים כלפי העם[1]  והכאת הסלע.

סיבת העונש: "יען לא האמנתם בי להקדישני".

מה היה החטא של משה? ישנן הצעות רבות מאוד; אולי ההכאה במקום הדיבור, אולי השימוש במטה- החפץ שה' מנסה להסיר ממנו את השם של "מקל קסמים"- במקום דיבור. אולי ניתן לומר באופן כללי- חוסר הציות לצו ה' באופן מלא, שמנע את השתייכות הנס לקב"ה בצורה מוחלטת ובכך נמנע גם קידוש השם שהיה כל כך נחוץ- במיוחד אז.

אם נשים לב, כל המעשים והדיבורים נעשו על ידי משה! אם כן, מדוע נענש אהרן?

נפתח סוגריים בכדי לנסות להגיע לתשובה: הכשרון של אהרן היה בדיבור. יש להבדיל בין שני סוגי דיבור: האחד, הדיבור של מרים- דיבור ישיר, אמיתי, נוקב וקשה. השני, הדיבור של אהרן- דיבור המתחשב במצב הנוכחי. אהרן מקבל שבח רב על יכולת ההבחנה הזו- במיוחד במות שני בניו, שהיווה מקום טבעי ומתבקש של דיבור והטחת דברים כלפי מעלה; במקום זאת- "וידום אהרן"- אהרן שותק ומקבל את הדין. ניתן לראות את ההבדל בין שני סוגי הדיבור של אהרן ומרים בחטא לשון הרע שלהם בפרשת בהעלותך. שניהם מדברים לשון הרע, אך רק מרים נענשת. דבר זה לכאורה תמוה- שהרי השומע גרוע מהמדבר! ע"פ הרבנית סמדר רוזנצוייג, בדיוק כאן נכנסת ההבחנה בין שני סוגי הדיבורים: על מרים, שדרכה לדבר באופן ישיר- היה לפנות ישירות אל משה ולטפל בעניין. אלא שהיא לא עשתה כך- וזה היה מעשה לשון הרע מובהק. אך אהרן- דרכו להשכין שלום בדיבור באופן עקיף, מתחשב- כך גם עשה באופן עקבי בפרשת בהעלותך.

 

נחזור לעניינינו- אהרן שימש כפיו של משה. התכונה של משה- "כבד פה וכבד לשון"- היא זו שהצריכה את אהרן לתפקידו. ניתן לפרש שהיתה למשה בעיית גמגום, אך ניתן גם להסביר שדבריו של משה הם כבדים, ישירים ונוקבים כמידת משה האופיינית לו- "יקוב הדין את ההר". אהרן בא בכדי לגשר בהעברת המסר אל העם. כאן, במי מריבה- משה פונה אל העם במילים תקיפות. אולי דווקא כאן אהרן היה צריך לדבר, ולא לשתוק. שתיקתו של אהרן הביאה בסוף לחטא, ולמניעת קידוש השם. כלומר, גם משה וגם אהרן היו שותפים בכך, דווקא כאשר היה נחוץ קידוש השם על ידי המנהיגים הללו.

משה ואהרן, שניהם מנהיגים חשובים ונחוצים לעם ישראל. הם הנהיגו במצרים, במתן תורה, בזמני חטא ומשבר ובעתות מלחמה- אך אל לנו לטעות ולייחס אליהם בלבד את המנהיגות.

 

 

"לא ימוש ספר התורה הזה מפיך…"

יישר כח לבנות סדר ערב תנ"ך רגל סיום התנ"ך!


"והאר עינינו בתורתך…"

יישר כח לבנות

סדר ערב גמרא

לרגל סיום מסכת סוכה!


"הדרן עלך ששה סדרי משנה"

יישר כח לחבורת המשניות

לרגל סיום ש"ס משניות!


מזל טוב לנעמי אדלר להולדת הבן!

מייל המערכת:      haney.miley@gmail.com

 

הדרן עלך שנת התשע"א

קובץ מצורף: גיליון 11 PDF

 

Facebook
Twitter
LinkedIn
Pinterest

עוד בקטגוריה

[kipa_sub_cat]

רשימת התפוצה

רוצות לקבל עדכונים על הנעשה במדרשה? הזינו את כתובת הדוא"ל שלכם בתיבה והצטרפו לרשימת התפוצה שלנו 

jQuery(document).ready(function() { });