הני מילי – גיליון 10

                  עלון בית המדרש לנשים במגדל עז               |              גליון מס' 10, שבת פרשת "שלח" התשע"א

                                                             ה נ י  מ י ל י

                                                             מילי דאבות

פרק ו', משנה א'

חנה פורטגנג

                         יהושע בן פרחיה אומר: עשה לך רב, וקנה לך חבר, והוי דן את כל האדם לכף זכות

נולדתי, מזל טוב! אני אדם. אולי עצמאי, אולי גם חושב,  אולי אפילו חושב שאני עצמאי או חושב שאני חושב בעצמאות. אבל היי, מסתבר שאני לא לבד.  יש חברה אנושית שלמה לצדי. איך ניגשים אליה?

כלל ראשון: עשה לך רב.  אולי נראה לך שאתה הכי חכם – אבל תכלס, אתה לא יודע הכול (אפילו אם אתה מה'לפני'…). תרגיע. תמצא לך אדם שאתה יכול ללמוד ממנו. וכך אומר המאירי: "אפילו חכם שבחכמים, ראוי שישים לעצמו איזה רב, שיברור לאב ולראש – אף על פי שאינו מוצא כמוהו, יעשה לו אדון משלמטה הימנו, כי האדם,  אפילו חכם שבחכמים,  אינו רואה בענייני עצמו מה שיראהו זולתו".

כלל שני: קנה לך חבר. מה עניין הקניין? בעלות? לא רק. כאשר אדם קונה רכוש, עבדים או אפילו אישה (אחרי ושנה ב-ט"ו – בקרוב אצל כל מי שעוד לא) – הוא מחויב לקניינו. כשאדם קונה חבר, החבר גם קונה אותו. המחויבות כאן היא הדדית, מאוזנת. יש השפעה של החברים זה על זה. בלימוד התורה בחברותא יש דיאלוג, שיתוף ושיקוף. העמדה ההדדית של חברות מעודדת אותנו להשקיע בקניין החבר, שלא אהיה בודד, שיהיה לי עם מי לחלוק, וגם… שיהיה מי שיוכיח אותי. באהבה.

הוי דן את כל האדם לכף זכות: הכול בחזקת זכאים (עד שיוכח אחרת). יאללה, קצת עין טובה, מה קרה?


                                                            תלמוד לומר

שבתי בבית ה'

גבי ג'ייקובס וחנה ואקנין


סוף השנה מעלה תהיות רבות סביב השאלה- מה עשינו השנה במדרשה, לאן התקדמנו, במה הצלחנו, במה לא התאמצנו מספיק. אחד הדברים עליהם אנו יכולות להצביע כמשהו שקיבלנו מהשנה הזו, הוא תחושת בית בתורה. אנחנו כבר לא מרגישות חיצוניות לתורה- אלא חלק ממנה; אנחנו מרגישות שהשנה נתנה לנו את הכלים להתחיל להכיר את ארון הספרים היהודי בכל רבדיו, את היכולת לדפדף בספרים; ככל שהשנה התקדמה גברה בנו ההרגשה עד כמה יש עוד ללמוד וכמה עמוק אפשר לצלול בתורה.

ר' צדוק כותב במדרשו (פרי צדיק במדבר פרשת פנחס): דכתיבי בכתובי דלא רמיזי באורייתא והכתובים נכתבו על ידי רוח הקודש וכן כל תורה שבעל פה וזהו רוח מהאי קודש דלעילא. וזהו שאמר בזוה"ק דבכל אות שבתורה יש בו רזין תורה שבכתב. וכן התחדשות דברי תורה שבכל דור ודור הנפשות מישראל כל אחד יש לו אות בתורה או חלק מאות וזה חלקו בתורה שבעל פה.

כל אדם הוא אות בספר התורה, ועליו החובה לגלות אותה- לכתוב את האות הייחודית לו. בעקבות שנה זו, אנו מרגישות שהתחלנו לגלות את האות שלנו בתורה, לעמול ולחשוף אותה. עוד דרושה לנו עבודה רבה לגילויה השלם, אך את ההתחלה זכינו לחשוף כאן. אנו רוצות להודות לבית המדרש המדהים הזה על השיח והלימוד האינטנסיבי שאפשרו לנו זאת.

                                                                תלמוד לומר
יהיו בעיניך כחדשים
מרים קליין

כפי שרבות יודעות, בשיעוריו של ד"ר שמואל ויגודה אנו עוסקות עכשיו בקריאה התלמודית "פיתוי הפיתוי" של עמנואל לוינס. אני רוצה להתייחש לנקודה מעניינת שעלתה במהלך הלימוד.

מתן תורה היה שלב מכונן בתולדותיו של עם ישראל. הרמב"ם, וכן רבים אחרים, קובעים שהוא המקור לאמונה. אלא, שבאופן פתאומי- הנראה מוזר לרבים מאתנו- עם ישראל נופל מייד לאחריו ועושה את אחד החטאים המשמעותיים בהסטוריה – חטא העגל. ניתן להגדיר את ההתרחשויות האלה כ"מאיגרא רמא לבירא עמיקתא"… בעקבות חטא העגל, משה מבין שקבלת התורה במעמד כמו שהיה בהר סיני אינה מספיקה, אלא יש צורך במעשה שיטביע בעם חותם עמוק יותר, שידרוש מהעם הקרבה גדולה יותר. ללא ציווי אלקי, לוקח משה יוזמה, כפי שמתואר בשמות ל"ג, ז':

וּמשֶׁה יִקַּח אֶת-הָאֹהֶל וְנָטָה-לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן-הַמַּחֲנֶה וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה כָּל-מְבַקֵּשׁ ה' יֵצֵא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה:

בשיעור הבנו שהאהל הזה הוא בית מדרש אותו הקים משה. היינו מצפים שבית המדרש הזה ימוקם דווקא באיזור המשכן, אך לא רק שהוא אינו נבנה שם- משה מטה אותו אל מחוץ למחנה, ולא סתם. המשכן, וכן כל המקומות האחרים במחנה, כלולים עדיין בתוך הנורמות והשגרה שבמחנה. היציאה אל מחוץ למחנה באה לבטא שעל מנת ללמוד תורה, כל אדם חייב לצאת מהמקום הרגיל בו הוא נמצא, לצאת מהקבעון, כדי להיות מסוגל לחדש חידושים בתורה ולהגיע לתובנות אישיות בה. אכן, יש לאדם מחוייבות למצוא את המקום האישי שלו בתורה בו הוא מרגיש בנח- אך שיש לזכור כי לא פחות חשוב גם לגוון, לא להימנע מחידושים- גם אם הם מרחיקי לכת (כל עוד אינם סוטים מהשכל הישר, כמובן…)

לאחר השיעור שוחחתי עם ד"ר ויגודה על התובנות והמסקנות שעלו מהשיעור, והוא חידד לי מספר נקודות. הייתי רוצה לשתף אתכן בכמה מהן.

כידוע, שבט לוי אינו מקבל נחלה משל עצמו, אלא "ה' הוּא נַחֲלָתוֹ" (שמות י', ט'). הרמב"ם כותב על כך בהלכות שמיטה ויובל פי"ג הל' י"ב:

ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובבזתה עם אחיו? מפני שהובדל לעבוד את ה' ולשרתו, ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים, שנאמר: יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל (דברים ל"ג ט'). לפיכך הובדלו מדרכי העולם: לא עורכין מלחמה כישראל, ולא נוחלין, ולא זוכין לעצמן בכוח גופם, אלא הם חיל ה' שנאמר ברך ה' חילו (שם ל"ג, י"), והוא ברוך הוא זיכה להן, שנאמר: אני חלקך ונחלתך (במדבר י"ח כ').

הלויים, האחראים על מעמדו הרוחני של עם ישראל ועל לימוד התורה בעם, אינם מקבלים נחלה, כיון שעליהם להיות בעמדה נפשית פתוחה לשינויים; אסור להם להיות מקובעים במקום מסוים. כחלק מתפקידם עליהם להיות מקוריים, אולי קצת להתפרע…

הרמב"ם מרחיב את הרעיון בהלכה הבאה, הלכה י"ג, בה חותם את הלכות שמיטה ויובל:

ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מבאי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבין מדעתו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעבדו לדעה את ה', והלך ישר כמו שעשהו האלקים, ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם – הרי זה נתקדש קודש קדשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים, ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו כמו שזיכה לכהנים וללויים. הרי דוד אומר: ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי (תהלים ט"ז, ה').

לדעת הרמב"ם, כל אדם שמקדיש את חייו לקדושה ולימוד בעם ישראל, זוכה לכך שה' הוא נחלתו, וכך אינו מתקבע למקום, נחלה מסוימת, שבה יש פן של גשמיות. כך הוא אינו מתנגד לשינויים, למקוריות, להתחדשות… בחיי תורה, בחיי עבודת ה', אין להדבק בנחלה מסוימת, אין להיאחז בקנאות במקום אחד, אלא כפי שאמרנו – יש לפרוץ גבולות ומוסכמות, לצאת מחוץ לאפיונים האישיים שלנו, ולהגיע למקומות וכלים אחרים מאתנו…

—————————

הרצאה בכנס שנערך בנושא "פיתויי היהדות" (דצמבר 1964 למניינם).


                                                          פרשת שבוע
שלח "לך"?
אלומה פלורסהיים


הפרשה שלנו פותחת בפרשיית המרגלים. מקריאת הכתוב עולה שאלה גדולה, שעומדת במוקד הפרשייה: מדוע מוצג דיווחם של המרגלים אודות מה שראו בארץ כחטא?! הם הרי נתנו מענה מדויק למה שנדרש מהם לפני שיצאו לתור את הארץ! בנוסף, משה, בדרך הצגתו את השאלות המודיעיניות, פותח בפניהם את האפשרות לדווח על הארץ במושגים שליליים. רמב"ן נותן את דעתו לשאלה זו, ועונה כי המרגלים עלו לארץ בכוונה תחילה להוציא את דיבתה רעה. אולם, תשובה זו היא חלקית בלבד, וגם לא עולה בקנה אחד עם ההיגיון בכתובים. הפשט מספק הגנה לצד המרגלים, מתאר אותם כמכובדים מבני ישראל, אשר עונים לשאלות שנשאלו. יתר על כך, נראה כי אלו תיארו את ארץ ישראל כקשה רק לאחר שהעם טען זאת (הרי כתוב שכלב נאלץ "להסות" את העם, שנכנס ככל הנראה לפאניקה לאחר שסיימו המרגלים את דבריהם). למעשה, בפרשה זו אנו רואים את אחד הכשלים המודיעיניים הקלאסיים (בין רבים אחרים שלא אתאר כאן…): אלוקים מבקש ממשה לשלוח מרגלים שיתארו את הארץ, ללא סיבה הגיונית הנראית לעין. משה מפרש שאלה זו כראות עיניו- אשר לפי תוכן בקשתו ניתן ללמוד כי היו נתונות להכנות המבצעיות לקראת הכניסה לארץ. אולם, כאשר המרגלים חוזרים ובפיהם התשובות שלא ציפה להם, ישנו כעס רב. בני ישראל לא מצליחים לשאת את המחשבה שארץ ישראל היא אולי לא הארץ המושלמת כפי שראו אותה בחלומותיהם, ושהעבודה הכרוכה בכיבושה וביישובה אולי לא תהיה פשוטה כל כך.

אנו חושבים שאנו מסוגלים לשאול את עצמנו שאלות נוקבות- עלינו, על הקיום שלנו, על אלוקים- באובייקטיביות וברצון לשמוע תשובה אמיתית. אולם, כאשר מגיע לעתים המענה שלא לו קיווינו – אנו לא תמיד מצליחים להתמודד עם האכזבה. אני מאחלת לכולנו שנדע ללמוד מפרשה זו, ולעמוד באומץ מול בירורים שיובילו אותנו למקומות כנים וטובים יותר.

שבת שלום כפרות!

                                                             ושננתם
סדר טהרות והתרוממות האדם

חבורת משניות |  פראן טנר

בדיני טהרות קיימים כל מיני פרטים שנראים במבט ראשון אקראיים.  למה המשנה קובעת שאוכלין יכולים להיות ראשון ושני לטומאה אבל אף פעם לא יהיו אב הטומאה? מדוע אדם וכלים אינם יכולים להיות שני ושלישי לטומאה? מדוע כלים שונים מקבלים טומאה בדרגות שונות?

אולם, אם מתבוננים מקרוב ניתן לראות שקיים דפוס חוזר ותבניות מסודרות בתוך ההלכות הללו.

הרב דניאל וולף ב"מנחה טהורה" מציע שמתוך התבוננות בדינים האלו אפשר לראות שהפסיקה בדיני טהרות שמה את האדם במרכז העולם. רק האדם מסוגל להגיע לרמה הגבוהה ביותר של טומאה. בדומה, גם מעשיו של האדם הם ברמה הגבוהה ביותר- רק כלי מתכת, שעשוי על ידי האדם ולא מחומר טבעי, שייך לרמה הזו.  דברים אחרים מקבלים טומאה ברמות שונות לפי קרבתם אל האדם. לפי זה, ניתן לחלק את הכלים לרמות שונות – כלים שהאדם משתמש בהם בצורה ישירה כמו אוהל ומיטה, מול דברים שהוא לא משתמש בהם באופן ישיר כדוגמת כוס חרס, המשמשת את המים שמשמשים את האדם. באמצעות קו המחשבה הזה, ניתן להסביר רבים מדיני טהרה הנוספים (ואכמ"ל ע"ע מנחה טהורה, פרק א).

מה הרעיון שעומד מאחורי זה? מדוע סדר טהרות יוצר מערכת השמה את האדם במרכז? הרב קוק בעין איה (שבת לא) מסביר שהרעיון של טהרות הוא לפגוש את האדם במקומות הכי נמוכים בחיים שלו, לעזור לו לקחת את החיים החומריים שלו ולרומם אותם. "ודעת זה סדר טהרות…אבל דעת דרך חול לה לשמור את אורח האדם בהיותו עסוק בכל עסקי חיי הגופות לכל ירידותיהם, שלא תושבת נפשו מטהרה".  משום כך דיני טהרות שמים את האדם במרכז, ודברים אחרים מטמאים בהתאם  לקרבתם אליו- שכן כל מגמת ההלכות הללו היא לעזור לאדם להוציא את הכח שלו, כמרכז היצירה, לטהרה- שהיא הקדושה העליונה, המחברת את העולם לקדושתו של הקב"ה.


                                                                 תלמוד לומר
הדרן עלך
שלומית שבות

        הדרך עלך … והדרך עלן                    נחזור עליך … ואתה מחזר עלינו

        דעתן עלך … ודעתך עלן                    דעתנו עליך… ודעתך עלינו

        לא נתנשי מינך … ולא תתנשי מינן                לא נשתכח ממך … ולא תשתכח מאיתנו

        לא בעלמא הדין ולא בעלמא דאתי                לא בעולם הזה ולא בעולם הבא

    בכל סיום של סדר או מסכת אנו אומרים את הקטע הנ"ל שלוש פעמים, וע"פ המסורה הדבר נועד על מנת למנוע שכחה. אך הביטוי המילולי הוא סוג של הבטחה של הלומד כי הוא ישוב על לימודו, ובזכות החזרה נוצרת זיקה בינו ובין הסדר/מסכת אותה הוא סיים- קשר של ממש המחבר אותם בעוה"ז ובעוה"ב. אבל הקשר אינו רק השכר על הלימוד, שכן אנו מוצאים שהוא הדדי; הקשר נוצר ע"י הבטחת ההמשכיות.

    ברמה מסויימת אנו מחונכים להתקדם קדימה, להשלים עוד ועוד משימות, לכבוש עוד ועוד יעדים, ובמסגרת הזו- חזרה היא סוג של נסיגה. אמת היא כי אנו אומרים בסיום עצמו "להתחיל ספרים אחרים ולסיימם", אך לעיתים בעת הסיום עולה מחשבה על הרצון האמיתי לחזור על הלימוד, לא לנטוש לעד את המסכת- לא רק בבחינה שכל מה שנלמד ישאר איתנו לעד ברמת ההבנה והזיכרון, אלא ברמה המציאותית ביותר של חזרה שלמה.

    השנה זכיתי לחזור על מסכתות וסדרי משנה, וגיליתי כי אכן יש בחזרה קסם מסוים שאינו נמצא בלימוד הראשוני: יכולת העמקה והבנה כוללת שמתאפשרת מעצם ההיכרות- כמו היכולת לפתח שיחות עומק עם מישהו קרוב מול שיחת היכרות עם אדם זר; תחושה של עמידה בהבטחה לשוב על הלימוד; המשכיות שמחזקת גם את הזיכרון של הפרטים, וגם את תחושת השייכות של התורה אליי, ושלי לתורה.

                                                    "הדרן עלך ששה סדרי משנה"
                                                      יישר כח לחבורת המשניות

                                                       לרגל סיום ש"ס משניות!

מייל המערכת:  haney.miley@gmail.com

קובץ מצורף: גיליון 9 PDF

Facebook
Twitter
LinkedIn
Pinterest

עוד בקטגוריה

[kipa_sub_cat]

רשימת התפוצה

רוצות לקבל עדכונים על הנעשה במדרשה? הזינו את כתובת הדוא"ל שלכם בתיבה והצטרפו לרשימת התפוצה שלנו 

jQuery(document).ready(function() { });