פרשת נשא – שני מודלים למסירות נפש

"ויְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם: וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת הֵם הָעֹמְדִים עַל הַפְּקֻדִים"  (במדבר ז ,א – ב).

שני הפסוקים הללו מתארים את מעורבותם של מנהיגי ישראל בהקמת המשכן וחנוכתו, אולם קיים הבדל משמעותי בין מעורבותו של משה למעורבותם של הנשיאים. הכתוב קובע שמשה הקים את המשכן  אף על פי שהיו לו שותפים בכירים בהקמת המשכן. וקשה –  הרי בצלאל ואהליאב היו עושי המלאכה, והכתוב היה צריך לייחס את הבניה של המשכן גם להם!  ומסביר רש"י: "ותלאו הכתוב במשה לפי שמסר נפשו עליו לראות תבנית כל דבר ודבר כמו שהראהו בהר להורות לעושי המלאכה ולא טעה בתבנית אחת[…] לפיכך נקרא על שמו". רבים עבדו על בניית המשכן אולם משה ניצח על המלאכה והכול נזקף לזכותו. אמנם אהליאב ובצלאל השקיעו כוחות פיסיים ותרמו מכישרונם הגדול, אבל משה היה מוטרד והשקיע זמן ומחשבה מדי יום ביומו, בהתמדה, לבדוק ולבחון את עבודת האמנים ובעלי המלאכה.

תהליך התמסרותם של הנשיאים היה שונה ומורכב יותר ממסירותו של משה. הנשיאים צמחו מתוך העם. פרעה העדיף להקים שוטרים מתוך העם אשר תפקידם היה להכות ולנגוש את אחיהם, כדי ליצור שנאה פנימית בתוך העם. אולם השוטרים, באומץ לב, חסו על בני ישראל והגנו עליהם בגופם. השוטרים שמסרו את נפשם על עם ישראל התמנו מאוחר יותר להיות נשיאים. בזמן הקמת המשכן,  כאשר משה קרא לעם להביא תרומה, הנשיאים התמהמהו. הם העדיפו שהעם יביא את נדבתו תחילה ואם יחסר –  הם ישלימו. אולם העם היה חדור מוטיבציה והביא את מרבית הנדבות, ולנשיאים לא נותר מה להביא. הם המתינו להקמתו של המשכן כדי להביא קרבן בשעת חנוכתו, כלשונו של המדרש: "כיון שנגמר המשכן הקדימו והביאו קרבן בזריזות." הנשיאים  למדו את הלקח ובשעת הקמת המשכן התמסרו לחנוכתו. הנשיאים לימדו אותנו שאפשר  לעורר מסירות נפש מחדש לאחר תקופה רדומה. 

השבוע  יחול חג השבועות, שנוהגים בו ישראל להיות ערים כל הלילה ולהתמסר ללימוד תורה.  התורה תובעת מאתנו התמסרות טוטאלית, הדומה להתמסרותו של  משה בעת בניית המשכן. המדרש מציין אף את מסירותו של  משה  לתורה: "נתן נפשו על התורה ונקראת על שמו שנאמר זכרו תורת משה עבדי " (מכילתא דרבי שמעון ט"ו).  וכך כל אדם צריך לשאוף למסירות נפש בתורה עד אשר תיקרא התורה על שמו. יש מעטים היכולים להתמיד ללא הרף ללא הפסקות,

אולם דרכם של אנשים שבזמנים של  מצוקה הם מרפים את ידם מהתורה.  ואולי כדרך 'הנשיאים'  אף הם משאירים לאחרים את מלאכת הלימוד. הנשיאים לימדו אותנו שאפשר לבנות מסירות נפש מחדש. הנשיאים מסרו את נפשם במצרים התעצלו בשעת בניית המשכן, אבל לאחר הקמתו הם הקריבו ממרצם ומזמנם והשיבו את מסירות הנפש למקומה הראוי. וכך בלימוד תורה צריך לעורר ולחדש את הקשר לתורה גם לאחר תקופה רדומה. לעולם לא מאוחר.