פרשת בהר – מילים מזיקות יותר מכול

בדרך כלל אנו משתמשים במונח 'אונאה' בהקשרים ממוניים. וכך אנו לומדים גם מתוך לשון הפסוק: 'וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו' (ויקרא כה ,יד – יז).  התורה חוזרת על מצווה זו באותה פסקה: 'וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלקֶיךָ כִּי אֲנִי  ה' אֱלקֵיכֶם' (שם,שם, יז).

לדעת האבן-עזרא הואיל ואונאה עלולה להיגרם משני הצדדים, מהקונה או מהמוכ,ר נכפל הלאו כדי להזהיר כל אחד מהם.  אולם רש"י סבור שהתורה חוזרת על הלאו כדי לצוות על שתי מצוות שונות: "כשם שאונאה במקח וממכר כך אונאה בדברים לא יאמר לו בכמה חפץ זה והוא אינו רוצה ליקח. אם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים אם הוא בן גרים לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך שנאמר: 'וגר לא תונה ולא תלחצנו'  (רש"י על המשנה בבא מציעא ד,י). הלאו האחד מתייחס לאונאת ממון והאחר לאונאת דברים.

חז"ל סבורים גם שאונאת דברים  חמורה יותר: 'אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: גדול אונאת דברים מאונאת ממון, שזה נאמר בו: ויראת מאלקיך וזה לא נאמר בו ויראת מאלקיך. ורבי אלעזר אומר: זה בגופו וזה בממונו. רבי שמואל בר נחמני אמר: זה – ניתן להישבון, וזה – לא ניתן להישבון.' בבא מציעא נח ע"ב)

בעוד אונאת ממון פוגעת ברכושו של האדם, אונאת דברים פוגעת באדם עצמו –  ואת הנעשה לא ניתן להשיב. אונאת ממון נעשית במסגרת עסקה שבין מוכר לקונה. הקונה מעוניין בחפץ והמוכר מנצל את ההזדמנות ומוכר לו במחיר יקר יותר. בשלב הראשון הקונה הביע את הסכמתו אבל לאחר, שנודע לו על  האונאה הוא מעוניין לבטל את העסקה.  טיבה של אונאה, שבשלב הראשון הובעה הסכמה לעסקה  ורק לאחר זמן מתגלה השקר. כך גם באונאת דברים שאין בה הלבנת פנים ישירה אלא שיח תמים, ומבין השיטין מתרחש העלבון ופעמים רבות לוקח זמן לעכל ולהבין שמדובר בפגיעה. החמור באונאת דברים הוא שהפוגע יכול להסוות את כוונתו ולהזכיר לו את מעשיו הראשונים בדרך אגב ולא באמירה ישירה ובוטה. 

הרמב"ם בהלכות מכירה (יד,יד)  מוסיף דוגמא שאינה מוזכרת בחז"ל, וזו לשונו: "נשאלה שאלה על דבר חכמה, לא יאמר למי שאינו יודע אותה חכמה מה תשיב בדבר זה, או מה דעתך בדבר זה, וכן כל כיוצא בדברים הללו."  

כלומר, אדם פונה לחברו בשאלה אינטלקטואלית ביודעו שחברו לא ידע את התשובה. השואל אינו תמים והוא מבקש להכשיל את חברו. מצד אחר, רעהו סבור שהשאלה נשאלה בתמימות. אף כי דוגמא זו לא הוזכרה בתלמודים הוסיף הרמב"ם מסברתו. ייתכן שכוונתו הייתה  להזהיר את לומדי בית המדרש לבל ייכשלו בדברי תורה ויפגעו אחד באחר תוך כדי משא ומתן, בשאלות שנראות לכאורה תמימות אבל מטרתן להביך את האחר.  אונאת דברים עלולה להתרחש בתוך כותלי בית המדרש בשעה של מחלוקת והתנצחות.

הצד השווה שבין אונאת ממון לאונאת דברים, הוא שברגע הראשון הקונה סבור שמדובר בעסקה טובה וישרה או שהשומע אינו מעלה בדעתו שבשיחה מנסים לפגוע בו. אולם ההבדל הגדול בין השתיים הוא שברגע שתתגלה האונאה הקונה יוכל לתבוע את המוכר ולקבל את כספו, אולם  מנגד על אונאת דברים אי אפשר להגיש כתב אישום. פעמים שהאדם לא ירגיש שפגעו בו וגם אם יבחין שפגעו בו לא יוכל ללכת ולתבוע את מי שפגע בו. פעמים רבות הפגיעה לא תבשיל לכתב אישום והפוגע יציג את דבריו בתמימות ובערמה. לכך מסיים הפסוק: "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלקֶיךָ כִּי אֲנִי  ה' אֱלקֵיכֶם".

אף  על פי שמדובר רק במילים או במחשבות הפגיעה קשה, ומי שיודע ומכיר ללבב הוא הקב"ה: "ויראת מאלוקך."

 

 

 

 

Facebook
Twitter
LinkedIn
Pinterest

עוד בקטגוריה

[kipa_sub_cat]

רשימת התפוצה

רוצות לקבל עדכונים על הנעשה במדרשה? הזינו את כתובת הדוא"ל שלכם בתיבה והצטרפו לרשימת התפוצה שלנו 

jQuery(document).ready(function() { });