|
עלון בית המדרש לנשים במגדל עז | גליון מס' 8, שבת פרשת "אמור" התשע"א |
ה נ י מ י ל י
|
מילי דאבות |
|
אחינעם יעקבס |
|
הוּא הָיָה אוֹמֵר, אַל תְּהִי בָז לְכָל אָדָם, וְאַל תְּהִי מַפְלִיג לְכָל דָּבָר, שֶׁאֵין לְךָ אָדָם שֶׁאֵין לוֹ שָׁעָה וְאֵין לְךָ דָבָר שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם הרמב"ם בפירושו למשנה מסביר: "אמר שבהכרח יש לכל אדם עת שיהא באפשרותו בו להזיק ולהועיל אפילו בקל שבדברים ופחות הערך, ואם כבר בזית אותו יזיק לך איזה נזק שהוא". בן עזאי [דור שלישי של אמוראי ארץ ישראל], מבקש מאיתנו לא לבוז לאדם, מכיוון "שאין לך אדם שאין לו שעה". בפשטות, יש כאן שיקול פרקטי, מעשי. לא כדאי לבוז ולזלזל באדם, גם אם כרגע הוא נראה לך במעמד נמוך, וראוי לבוז, מכיוון שאין אתה יודע כיצד יתהפכו הזמנים, ומי יודע אם לא תגיע שעתו של זה, והוא יעלה למעמד רם ומכובד, ואז תצטער על שבזת לו, במקרה הטוב, או שתשלם על בוז זה, במקרה הרע… יש במשנה זו הרבה "חכמת חיים". עצה להתנהגות בחכמה ובראיית העתיד, תוך נקיטת זהירות מפני אפשרות התמורה והשינוי שבמעמדם של בני האדם. יש במשנה זו אף מעט נחמה ותקווה לאלו שמחכים לשעתם, שהרי "אין לך אדם שאין לו שעה". משנה זו מזכירה את מאמר קהלת בפרק ד : "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים . עת ללדת ועת למות. עת לטעת ועת לעקור נטוע. עת לבכות ועת לשחוק…" חייו של אדם נעים על ציר הזמן החולף, ומכילים מורדות ועליות. מלידה ועד מוות, נע האדם ומטלטל בין שמחה ועצב, בין בניין וחורבן ובין כבוד ובוז. משום כך, מורה לנו בן עזאי, אין לבוז לאדם הנמצא במקום שפל. לכל זמן ועת לכל חפץ. ואין לך אדם שאין לו שעה בעתיד. ובכל זאת, הדברים עדיין קשים. וכי אם לא יתהפך הגלגל, והאדם יישאר בלא כל, האם אז, מותר לאדם לבוז לו? ויתר על כן:על פי דרך פירוש זו, לא נאמר כאן שאין זה ראוי לבוז לכל אדם, אלא שאין זה כדאי, ואין הדברים מתיישבים על הלב בפשטות. אולי ניתן להסביר את המשנה בצורה נוספת. לשם כך נזדקק למחלוקת בין ר' עקיבא לבן עזאי: "תניא, רבי עקיבא אומר: 'ואהבת לרעך כמוך' – כלל גדול בתורה. בן עזאי אומר: 'זה ספר תולדות אדם' – כלל גדול מזה" [ירושלמי נדרים, ט,ד] מה משמעות המחלוקת? מהו 'ספר תולדות אדם' שבן עזאי מחשיב ככלל הגדול בתורה? הפסוק אותו בוחר בן עזאי להביא הוא מתוך סיפור הבריאה, בפרק ה פסוק א : "זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱ-לֹקים אָדָם בִּדְמוּת אֱ-לֹקים עָשָׂה אֹתוֹ". נראה שגם ר' עקיבא וגם בן עזאי מכוונים את הכלל היסודי בתורה, את האב ממנו ימשכו כל התולדות, בהבנת היחס אל האדם, אל האחר. ר' עקיבא שם את הדגש על אהבת הרע [ונראה שהדברים מכוונים אל ישראל] ובן עזאי הולך למקום ראשוני יותר, של בריאת האדם [ונראה שהדברים מכוונים אל כל אדם באשר הוא ברוא בצלם]. ואכן במדרש בבראשית רבה מופיע המשך למחלוקת המתוארת לעיל: " בן עזאי אומר: "זה ספר תולדות אדם" זה כלל גדול מזה, שלא תאמר, הואיל ונתבזיתי יתבזה חברי עמי, הואיל ונתקללתי יתקלל חברי עמי. אמר רבי תנחומא: אם עשית כן, דע למי אתה מבזה, "בדמות אלוקים עשה אותו" לא נכנס כאן להסבר המחלוקת, אלא נתמקד רק בדברי בן עזאי, אנו שומעים כאן קריאה לכבוד האדם מתוך היותו נברא בדמות אלוקים. בזכות צלם אלוקים שבו. הווי אומר: "אין לך אדם שאין לו שעה ואין דבר שאין לו מקום"- לכל אדם יש מקום ויש זמן. לא בעתיד האפשרי, אלא בהווה התמידי בכל רגע הוויה שהוא. גם אם אין אתה רואה את סיבת כבודו של אדם, הרי שמוכרח הוא, שהאדם, כל אדם, נברא בצלם דמות תבניתו של הבורא. כל אדם נברא בזמנו שלו, בשעתו שלו, ובמקומו שלו בעולם. ואין לבוז לו, לא מפני העתיד, אולי ישנה מקומו, אלא על שם ההווה, על שום הוויתו המשקפת את כבוד ה'. והדברים מתאימים לימי האבלות בספירת העומר, וקוראים גם לנו להתחזק. "כך אמר להם הקב"ה לישראל: בני, מה אני מבקש מכם? הא איני מבקש אלא שתהיו אוהבים זה את זה ותהיו מכבדים זה את זה" [תנא דבי אליהו]
|
|
תמידים כסדרם |
|
חני שרייבר |
|
בגמרא במסכת סנהדרין ע"א ע"א מובאת מחלוקת תנאים בשאלה- האם דין בן סורר ומורה הוא דין גם בהלכה למעשה. ר' יונתן אומר שכן, ומספר שאכן ישב על קברו של אחד כזה. לעומתו, ר' יהודה ור' שמעון אומרים ש"לא היה ולא נברא". טעמו של ר' יהודה הוא שדיני המצווה לא מאפשרים את קיומה, בעוד שטעמו של ר' שמעון הוא חוסר הסבירות וההיגיון שהורים מסוגלים להוציא את בנם למוות עבור זלילת בשר וסביאת יין. כיוון שהם העלו במסקנתם ש"לא היה ולא נברא"- למה, אם כן, נכתבה פרשייה זו? "דרוש וקבל שכר"- למד לשם הלימוד והעלה את המסרים שבו. הגמרא בע"ב ע"א מביאה ברייתא המסבירה את העונש המוגזם: תניא, ר' יוסי הגלילי אומר: וכי מפני שאכל תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי אמרה תורה יצא לבי"ד ליסקל? אלא הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה, שסוף מגמר נכסי אביו ומבקש לימודו (הרגלו) ואינו מוצא, ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות. אמרה תורה: ימות זכאי ואל ימות חייב, שמיתתן של רשעים הנאה להם והנאה לעולם. כלומר, התורה מענישה את הבן על שם סופו ומונעת ממנו בכך הדרדרות נוספת וגרועה מכך. מובא בירושלמי פ"ח ה"א: אמר ר' יסא: כל אילין מילייא לא מסתברין דלא חילופין. תני תדע לך שהוא כן, מי היה בדין שיהא חייב, הבן או הבת? הוי אומר הבת, ופטרה התורה את הבת וחייבה את הבן. מי היה בדין שיהא חייב, הקטן או הגדול? הוי אומר הגדול, ופטרה התורה את הגדול וחייבה את הקטן. מי היה בדין שיהא חייב, הגונב משל אחרים או הגונב משל אביו ואמו? הוי אומר הגונב משל אחרים, ופטרה אותו התורה וחייבה את הגונב משל אביו ואמו. ללמדך שכולן אינן אלא בגזירת מלך. הירושלמי מעלה את הנחת היסוד ההגיונית שדווקא החמור יענש (בת– שהידרדרותה תגיע לזנות [כפי שנאמר בס"ט ע"ב-ע' ע"א]- החמור מהידרדרות הבן ללסטות, גדול– שממנו פחות מצפים להתנהגות כזו, הגונב מאחרים– שזה איסור חמור, שהרי גניבה מהוריו נראית פחות חמורה), ומסבירה שבסופו של דבר לא כך- אלא דווקא כל מי שלא היינו מצפים שייענש- נענש, ומכאן שזוהי גזירת מלך. יש דיון בראשונים לגבי כוונת הירושלמי במילים "גזירת מלך". המאירי (סנהדרין, ס"ח ע"ב ד"ה "וכן") אומר שלמרות שזוהי גזירת מלך, ניתן לראות שהמכנה המשותף של כל מי שנענש הוא שההתנהגות האופיינית לבן סורר ומורה יותר טבעית לו, ומעשיו לא נתפסים כחמורים כל כך. המאירי מסביר ש'גזירת המלך' כוונתו שיש הגיון, אך לא ההיגיון הראשוני שעולה לנו. מהו, אם כן, ההגיון? ברצוני להציע רעיון שעלה לי בעקבות הגמרא בברייתא בע"ב ע"א ובעקבות דברי הרמב"ן בדברים כ"א: י"ח במצוות בן סורר ומורה. הרמב"ן מסביר את העונש המוגזם כהרתעת הציבור ולא כעונש על חטא ספציפי: בן סורר ומורה על דעת רבותינו… והנה יש עליו שני עונשים: האחד שהוא מקלה אביו ואמו וממרה בהם, והשני שהוא זולל וסובא- עובר על מה שנצטוינו "קדושים תהיו"…ועל הכלל אין בו עתה חטא מוות ועל שם סופו הוא נידון, כמו שהזכירו רבותינו. וזה טעם "וכל ישראל ישמעו וייראו"- כי לא הומת בגודל חטאו אלא לייסר בו את הרבים ושלא יהיה תקלה לאחרים. וכן דרך הכתוב שיזהיר כן כאשר ימיתו לגדר כדי שתהיה במתתם תקנה לאחרים, כי הזכיר כן בזקן ממרה… וכן בעדים זוממין… וכן הזכיר במסית… כלומר, העונש החמור בא במקומות שעשייתן בעצם מערערת יסודות חשובים בחברה, על מנת להרתיע את הציבור מלעשותם. בתורה, מקומות אלה "מסומנים" במילים "למען יראו\ ישמעו וייראו": בבן סורר ומורה- ערעור אורח חיים של קדושה, וכבוד ההורים; בזקן ממרה- ערעור סמכות הסנהדרין; בעדים זוממין- ערעור המשפט; במסית- עניין הע"ז. נחזור לשאלתנו העולה מהירושלמי ומהמאירי- מה ההיגיון בענישה דווקא את החוטאים ברמת חומרה נמוכה ולא את החוטאים שמעשיהם חמורים ומזעזעים יותר? מדברי חז"ל בגמרא ומדברי הרמב"ן ראינו מטרה כפולה בדין בן סורר ומורה: מניעת הבן מהידרדרות, והרתעת החברה מאורח חיים מקולקל. ברצוני להציע שהסיבה שהתורה חייבה דווקא את מי שמעשיו קלים יותר, ושלא ציפינו להענשתו- הוא כדי להדגיש לחברה שצריך לעקור את אורח החיים המקולקל מהשורש, דווקא במקומות שחשבנו פחות להחמיר בהם. החברה מעצמה היתה מזדעזעת אילו היה מדובר בבת, גדולה שגנבה מאחרים- ומיד עוצרת את זה. אך החיזוק נדרש דווקא בבן, הקטן שגנב מהוריו- שהחברה היתה בקלות "מחליקה" עליו, שהרי הדבר לא נראה כל כך חמור. יש כאן מסר לחברה כחברה וגם מסר חינוכי- יש להקפיד לשים לב דווקא לבעיות המזעריות, שהן הזרעים שיכולים להביא לשחיתות בעתיד.
|
|
תלמוד לומר |
|
גילי נרבר ושירה לורנץ |
|
כולנו יודעות ש"כל כבודה בת מלך פנימה" וכמובן שכל אחד מאיתנו הוא "בן מלך שעשוי מאבנים טובות", אבל מה באמת המשמעות של "כל ישראל בני מלכים הם"? בקריאה ראשונה נראה שמשמעות המשפט היא הייחודיות שלנו בתור עם; אותנו בחר ה' לעם סגולה ואת האחרים לא- מה שמייחד את עם ישראל מול שאר העולם. תוך כדי לימוד דף קי"א במסכת שבת נפגשנו עם פן אחר של האמרה. במשנתנו דנים האם מותר בשבת לסוך בשמן על- מנת להירפא: "…החושש במתניו לא יסוך יין וחומץ אבל סך הוא את השמן ולא שמן ורד. בני מלכים סכין שמן ורד על מכותיהן שכן דרכן לסוך בחול. רבי שמעון אומר כל ישראל בני מלכים הם." על-פי המשנה ניתן ללמוד את הכלל שרק שמן או נוזל שרגילים לסוך בו את הגוף לשם תענוג מותר לשימוש בשבת לשם רפואה. שמן ורדים הינו שמן יקר ולא מצוי ולכן אסור לסוך בו בשבת, אלא שבני מלכים רגילים לסוך בשמן ורדים ולכן רשאים להשתמש בו בשבת. רבי שמעון טוען שכל ישראל בני מלכים הם ולכן כולם רשאים לסוך בשמן ורדים בשבת. קיים קושי גדול בפסיקתו של רבי שמעון. לכאורה, הוא לוקח רעיון רוחני ש"כל ישראל בני מלכים", בניו של הקב"ה, ומשתמש ברעיון זה כטיעון בסוגיה הלכתית שעל פניו אינה נוגעת לעניין. בסוגיה הותר לבני מלכים, שכבה אליטיסטית מצומצמת, לסוך בשמן ורדים כי הם רגילים לסוך בו, ואילו רוב העם אסור בו. הטענה שכל ישראל בני מלכים איננה רלוונטית- שכן הם באמת לא רגילים להשתמש בשמן יוקרתי זה! מה עומד מאחורי דבריו של רבי שמעון? רש"י מסביר שאי אפשר לחלק את העם באופן כזה שלחלק נאסור ולחלק נתיר. צריכה להיות אחידות הלכתית לכל העם, ללא הבדלי מעמדות! האחידות ההלכתית מביעה רעיון של עמידה שוויונית של כל אחד מעם ישראל מול ה', ולכן האמירה "כל ישראל בני מלכים" אינה חברתית בעיקרה, אלא אמירה מהותית המבטאת את היחסים בין עם ישראל לה', שלפניו לא קיימות מעמדות וכל אחד אהוב עליו כבן, בן של מלך. הפריבילגיה העצומה והמכובדת להיות בן של מלך משמחת מאד. יחד עם זאת, היא דורשת מאיתנו התאמצות והתנהגות מתאימה כלפי חוץ בתור משפחתו המייצגת של המלך, אך בעיקר דורשת מאיתנו לנתב את החיבור שלנו עם ה' כך שיהפוך להיות קשר קרוב, משפחתי וחי. בפרשתנו נאמר "לא תחללו את שם קודשי". מפסוק זה עולה השאלה- מהו קידוש ה'? הפרשנים נחלקים לשניים. הטענה האחת היא שקידוש ה' מתבטא על ידי התנהגות ראויה ומכובדת כבניו של ה'. הטענה השנייה היא שקידוש ה' הוא במוות. מתוך סיפורים על משפחת פוגל נשמע שקידשו את ה' גם בחייהם וגם במותם. בתפילה שלימוד זה וסיום הש"ס יעלו את זיכרונם וזיכרון עם ישראל בניו מלפני ה'. |
|
אחרי הכול את שיר |
|
תן לרוח להיכנס לנשב בך התנער מעליך היא שורקת לך כשהיא עוברת בין פצעיך תן לה מקום חלל לרחף בו להרחיף אותך אל מעבר לגזעך לשורשיך מעל לצמרתך הגאה תן לעצמך להישען עליה תן לה ללטף אותך לנגן בין ענפיך לספר את שתיקותיך ולרשרש
|
|
איך ימצאו מים לאחר שלושה ימים של הליכה חסרת נשימה של הלם כל רגע להביט אחורה ולא להאמין אכן, המצרים אינם וכשכבר יש מים הם מרים לא מוכרים אחרים ורק עץ יכול להמתיק את רגע ההזכרות רק עץ חיים
|
|
ושיננתם |
|
חבורת משניות | עמליה ווינברג |
|
כשהיינו בפולין, כשבוע לפני פסח, פנינה ויין ואני זכינו לערוך את סיום סדר קדשים בישיבת חכמי לובלין. היה כל כך מרגש להיות במקום שפעם היה מלא בתלמידי חכמים, ולהגיד "הדרן עלך" באותו מקום בו הם למדו. גם הקשר בין סדר קדשים, העוסק בקרבנות, והנסיעה לפולין- בה נהרגו רבים כל כך מהעם שלנו- היה בולט, והרגשנו שהיה חשוב ליצור אותו. בכינו, שרנו ורקדנו עם מאתיים בנות, ולימדנו אותן את השיר האהוב עלינו "אשרי מי שגדל בתורה". המסכת האהובה עליי בסדר קדשים היתה "תמיד". היא מספרת על עבודת בית המקדש כפי שהתרחשה ממש מידי יום ביומו. הלימוד על סדר היום של הכהנים נתן לי פרספקטיבה חדשה על עבודת בית המקדש. עכשיו התחלנו סדר טהרות, ובקרוב נסיים את ש"ס המשניות- נותרה רק עוד שישית! בעזרת ה' נראה את כולן בסיום שיתקיים בשבועות…
|
|
תלמוד לומר |
|
ניצן פליטמן |
|
מן המפורסמות הוא שהמתח בין שגרה לשיבושה מצוי בבית מדרשנו ופוקד אותנו מעת לעת. שבוע זה אינו נבדל מבחינה זו וגם הוא נע בין החזרה לרצף השיעורים שהספקנו להתגעגע אליהם בחופש שהיה ועבר, לבין הכנות ליום העצמאות הקרב, בדמות שיעורים ושיחות עם אישים מאישים שונים. בעודי יושבת בשיעור זה או אחר, מאזינה לאישיות המסקרנת שבית המדרש הביא בפנינו, לא יכולתי שלא לחוש ריחוק מה. אותו ריחוק, ריחף בחלל האוויר ונכח עבורי באווירה, ברוח הדברים יותר מאשר בתוכנם. במילים אחרות, מצאתי עצמי מסכימה או חולקת עם הנאמר על ידי הדוברים, אך הלהט, התשוקה או הפאתוס היו ממני והלאה. בתחילה, נעשיתי אדישה לכך. תליתי זאת בעובדת היותי בשנה ב', "עברתי את זה כבר בשנה שעברה" אמרתי לעצמי בביטחון מזויף, ואפילו שברורה הייתה לי העובדה הגלויה לכל, שהדמויות התחלפו, שהנושאים הומרו באחרים ושהדיבורים – שונים הם, תחושת דה ז'ה וו ריחפה מעל ראשי ונסתפקתי בכך. אולם, ככל שחלפו הימים השכלתי להבין שמדובר בתופעה ממש שמתחוללת בתוכי, בשונה או בדומה לחברותיי הפוקדות את ספסלי (למען הדיוק, כיסאות) הכיתה ועליי לתת עליה את הדעת במוקדם או במאוחר ולכן, ניגשתי לכתיבת קטע זה. האם הרגש הציוני חדל מלפעם בי? האם הפוסטמודרניות השתלטה כליל ותעתעה בי באותם רגעים כיתתיים, ועל כן הדברים לא חדרו פנימה? או שמא הייתה זאת התחושה שהדברים כבר נאמרו בעבר, וכמו חזרה מונוטונית על אותם תווים, הם התנגנו על נימי נפש שכבר מורגלים בכך ולכן, לא התעוררו הללו והחלו לזוע. אכן, המסירות והחשיבות הראשונה במעלה שאני מייחסת לפיתוחה, שכלולה ושיפורה של מדינת ישראל נותרו במקומם. עודני מרגישה יותר מתמיד, שארץ זו חשובה לי, שיש לי מקום בה ושישנם דברים, ערכים, סוגיות שהייתי רוצה לפנות להם מקום בתוכה. תחושות אלו לא הורדו בדרגה וגם לא נדחקו לפינה אפלה. הם פשוט נמלאו קמעה באבק. אבק דק, כזה שאינו מורגש ברגע הראשון ונחוצה רוח חזקה דיה בכדי לנערם ולהקימם לתחיה. תחיה מעשית, כזו שמולידה דמעה וצחוק והתרגשות כנה מהתקרבות אותו יום גדול, יום בו קיבלנו עצמאותנו. אני מוצאת עצמי מתרפקת על התחושה שחוותה אותה דמות בדיונית בעלת השם הסמלי ניסים שושנת יעקב, בשירו של אלתרמן על יום העצמאות העשירי:
זהו חג שרעש ורעם וזה חג שזימר ברוב עם, ועוד כתוב כי זה חג שדמם במורא ופחד. וזה חג שרקד משמחה וזה חג שעמד ובכה. והכל ביחד. כן, חבר, הכל ביחד. היה זה חג של זיקוקים, היה זה חג של מחולות, היה זה חג של פזמונים שעל במות בידור. וחג שהתערבו בו אור שריפות מאז והתערבו בו פסוקי אש מן המחזור והסידור. פסוקי האש המפוזרים בתוך הזמן, כאחיהם שברי הרכב המשוריין שנשארו בתוך תש"ח ולאורך העשור באפר ובפיח. וכל הללו מצטרפים יחדיו, כי על פניהם הוא בא, החג הזה, כעל שטיח.
ייתכן כי הרצון להציג אמירות על אחדות, חיבור ועבודה משותפת, שחשיבותן ואמיתותן אינה שנויה במחלוקת, לא סיפקו רעבוני. נחוצה הייתה לי רוח אדירים שתסיר האבק ותאפשר לי להיזכר, להתפעם ולהתמלא רגשי חג ואימה למול המעמד הטקסי המתקרב ובא וכמו זועק לעברנו "קבלוני בכבוד. ביראה והתרגשות. כולי נתון לכם ואתם כולכם נתונים לי." אך מה יוותר ממילים אלו? קל לדברים להיכתב ולהתיישב בלבבות רגע לפני יום עצמאות ורגע אחרי שבוע מלא קריאות לעשייה, אך האם מילים אלו ישרדו? האם ישיבתם בלבבות תהיה לישיבת קבע? האם נצליח למשוך את שובל השיבוש אל תוך השגרה העתידית הצפויה לנו? הדבר תלוי בכן ובי.
|
|
כחומר ביד היוצר |
|
עירית גרינבוים |
|
לפני פסח התחלנו את המסע שלנו לפולין. המראה של בנות יהודיות צועדות עם דגלי ישראל בפולין, במיוחד בתקופה כל כך חשובה לפני יום העצמאות, היה משמעותי ביותר. רציתי לשתף אתכן בכמה תמונות ותחושות שעברתי במהלך המסע. התמונה התחתונה משמאל מזכירה לי את הפחד שהרגישו כשניסו לברוח אל תוך היערות. העץ במרכז מסמל את ההבנה שבעצם אי אפשר לברוח לשום מקום. התמונות העליונות מסמלות בשבילי את החיבור והקשר החזק שהרגשנו לעם היהודי ולארץ ישראל, במיוחד מול מקומות כל כך קשים. |
|
תלמוד לומר |
|
אביבה רוזנבאום |
|
מעשה שאמרו לו לחוני המעגל: התפלל שירדו גשמים. אמר להם: צאו והכניסו תנורי פסחים [תענית, ג/ ח] הסיפור שמובא במשנה אודות חוני המעגל מוכר מאוד. חוני הוא יחיד אשר חג סביבו עיגול ומצווה על הקב"ה להוריד גשם- כך ולא אחרת, וחוזר ודורש במדיוק עד שיורד גשם נעים. הבעיה היחידה היא שהברז לא נסגר, והעם נאלץ לעלות עד ראש הר הבית כדי לא לטבוע בגשם שאינו עוצר. הם מבקשים ממנו לעצור את הגשם אך הוא מסרב. שמעון בן שטח מביע את מה שנשמע כביקורת, ואומר שאלמלא היה חוני כה קרוב לקב"ה, כבן ממש, עד כדי כך שה' עושה כל מה שחוני מבקש ממנו- היה מנדה אותו. כדי לבחון עוד את המקרה, נתבונן בירושלמי. הטקסט הירושלמי קרוב יותר מבחינה הסטורית, ואולי ניתן לדייק ממנו יותר על המקרה הספציפי הזה. הוא מביא סוף מעט אחר ומפורט יותר; אמר להן כשם שאי אפשר לאבן הזאת להימחות מן העולם כך א״א להתפלל על הגשמים שילכו להם אלא צאו והביאו לי פר של הודיות ויצאו והביאו לו פר של הודיות וסמך שתי ידיו ואמר רבונו הבאתה רעה על בניך ולא יכלו לעמוד בה הבאתה טובה על בניך ולא יכלו לעמוד בה אלא יהי רצון מלפניך שתביא רווחה מיד נשבה הרוח ונתפזרו העבים וזרחה החמה ונתנגבה הארץ ויצאו ומצאו מדבר מלא כמהים בירושלמי מופיעים מספר הבדלים. לא נערוך כאן אנלוגיה שלמה; אבקש להתייחס דווקא לתיאור הסופי. מבחינה ספרותית, מה פשר התיאור של פטריות במדבר? כדי לענות על שאלה זו נדרש מאיתנו לסקור בזריזות רעיונות בסיסיים במקורות התלמודיים; במשנה בתענית פרק א', הלשון מאוד ברורה. כאשר עובר זמן לאחר שביקשו על הגשם והגשם איננו יורד, גוזרים תענית על הציבור; (ה) הגיע ראש חודש כסלו ולא ירדו גשמים, בית דין גוזרין שלש תעניות על הצבור. אוכלין ושותין משחשכה, ומותרין במלאכה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה: (ו) עברו אלו ולא נענו בית דין גוזרין שלש תעניות אחרות על הצבור. אוכלין ושותין מבעוד יום, ואסורין במלאכה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה, ונועלין את המרחצאות. עברו אלו ולא נענו, בית דין גוזרין עליהם עוד שבע, שהן שלש עשרה תעניות על הצבור. הרי אלו יתרות על הראשונות, שבאלו מתריעין ונועלין את החנויות, … (ז) עברו אלו ולא נענו, ממעטין במשא ומתן, בבנין ובנטיעה, בארוסין ובנשואין ובשאלת שלום בין אדם לחברו, כבני אדם הנזופין למקום. היחידים חוזרים ומתענים עד שיצא ניסן… ברור מלשון המשנה שיש כאן קריאה לכל העם להתענות ולחזור בתשובה. כך גם בתחילת פרק ב': סדר תעניות כיצד, מוציאין את התבה לרחובה של עיר ונותנין אפר מקלה על גבי התבה ובראש הנשיא ובראש אב בית דין, וכל אחד ואחד נותן בראשו…. העם הולך אחר מנהיגיו ומנסה לחזור בתשובה. ייתכן וכבר נתחיל לשים לב לבעייתיות בסיפור של חוני. למשל, מדוע העם לא עושה את מה שכתוב כאן? ומה תפקידו של מנהיג, האם הוא בראש העם או לבדו? לפני שנענה על השאלות האלו, נוסיף ונראה שלבבלי תיאור משלו לסדר תעניות. היכי עבדי? ־ אמר אביי: מצפרא עד פלגא דיומא מעיינינן במילי דמתא (- תיקון חברתי), מכאן ואילך רבעא דיומא קרינן בספרא ואפטרתא, מכאן ואילך בעינן רחמי- ואז קריאה ולימוד במקורות. יש מודל לעשייה- יש מה לעשות ביום עצמו שמתענים בו- תהליך של תשובה אמיתית. העם בזמנו של חוני לא עושה תשובה אמיתית. חוני מתפלל עבור העם לבדו. אולי כך ניתן להבין את התיאור של פטריות במדבר: הפטריות הן לא פרי או תבואה הגדלים בתהליכי זריעה, או דורשים טיפול כגון זמירה. הן למעשה חסרות שורשים, גדלות מהר, לפעמים אכילות ויכולות להוות מעין פתרון מהיר למצב של רעב. ייתכן שבדומה לחוני עצמו, הן הפתרון של העם הזה- שלא מוכן לחזור בתשובה באמת. העם אינו הולך בדרך שבה הוא אמור ללכת. אפילו חוני יודע שאי אפשר לבקש מהקב"ה להפסיק גשם טוב- הוא לא יכול יותר לבקש מהקב"ה לשנות מדרכו, כשכל כך ברור שהבעיה היא אצל העם. הם שולחים יהבם על חוני ורוצים לעשות משהו, וכך הם מקבלים מצב לא אידיאלי שבו הם אמנם רוצים את השפע ויודעים שיש להתפלל אל ה'- אך אינם עושים זאת בעצמם.
|
|
"והגית בו יומם ולילה" יישר כח לחבורת המשניות לרגל סיום סדר קדשים! |
|
לרגל נישואיהם! |
|
מייל המערכת: haney.miley@gmail.com |
קובץ מצורף: גיליון 8 PDF