פרשת קדושים – קדושה בעולם של חולין

 

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:  דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי  ה' אֱלֹקֵיכֶם".

הפרשה פותחת בתביעה מיוחדת להיות קדושים. הפנייה היא לכל  בני ישראל וכדברי רש"י: "פרשה זו נאמרה בהקהל" משום  ש'רוב גופי תורה תלויין בה'. הפרשה  מלאה וגדושה במצוות שבין אדם למקום ובמצוות שבין אדם לחברו. אולם דווקא התביעה הראשונית מהעם 'קדושים תהיו' –  מרתיעה ומאיימת.  כאשר המשימות מוגדרות אפשר לבצען אולם המשימה להיות קדוש היא משימה בלתי מוגדרת ולכן הקושי בביצוע המשימה –  גדול .

 מה פישרה של דרישה זו? כיצד אפשר להשיג את מדרגת הקדושה –  'קדושים תהיו'?

רש"י במקום כותב:  "הוו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה".

לדעת רש"י, התביעה המרכזית היא פרישות מאיסורי עריות. דרישה זו נובעת מהסמיכות לנושא גילוי עריות שחותם את הפרשה הקודמת, אחרי מות. 

הרמב"ן מביא את פירוש רש"י ומיד חולק עליו:

והענין כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין, א"כ ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזמת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה.

לדעת הרמב"ן, האדם נדרש לריסון מן התאוות החומריות. החידוש בדבריו של הרמב"ן שהתורה מצפה מאיתנו לרסן את עצמנו גם במה שמותר לנו. כאשר אדם מצמצם את הנאותיו ותאוותיו – הוא פנוי לדבוק בהקב"ה.

הדרישה להיות קדוש מציבה בפנינו אתגר גדול – אנו נדרשים לרסן את עצמנו מתוך משמעת עצמית. התורה אינה קובעת בעבורנו את המסגרת, המשימה במלואה מוטלת על עצמנו. אם נקיים את כל התורה כולה ונשמור על האיסורים, אך לא נדע את גבולות התאווה והחמדנות –  אנו עלולים למצוא את עצמנו בבחינת 'נבל ברשות התורה', או בלשון העם: 'כשר אבל מסריח'. התורה מלמדת אותנו שלא הכל מוגדר בחוק, אי אפשר לדרוש מכולם את אותה הדרישה.  הריסון החומרני צריך לבוא מתוך האדם עצמו, הוא נדרש לחנך את עצמו על פי נטיותיו ועל פי יכולתיו. חז"ל ניסחו דרישה זו בלשון קצרה וקולעת: "קדש עצמך במותר לך". התורה נתנה לנו את האתגר לחנך את עצמנו. אתגר זה אינו קיים רק בהנאות ותאוות אלא גם בנושאים חברתיים וכלכליים. התורה מצווה אותנו: "ועשית הישר והטוב" –  צו זה אינו מוגדר דיו, וגבולותיו אינם ברורים, וכבר הטיב לנסח את הדברים המגיד משנה בסוף הלכות שכנים:

עניין דין בן המצר הוא שתורתנו התמימה נתנה בתקון מדות האדם ובהנהגתו בעולם כללים באמירת קדושים תהיו והכוונה כמו שאמרו ז"ל קדש עצמך במותר לך שלא יהא שטוף אחר התאוות וכן אמרה ועשית הישר והטוב והכוונה שיתנהג בהנהגה טובה וישרה עם בני אדם ולא היה מן הראוי בכל זה לצוות פרטים לפי שמצות התורה הם בכל עת ובכל זמן ובכל ענין ובהכרח חייב לעשות כן ומדות האדם והנהגתו מתחלפת לפי הזמן והאישים.

 

פרשנות זו משמעותית ביותר בתקופתנו. בעולם פוסט-מודרני השאפתנות חסרת גבולות. קשיים רבים אורבים לאדם והיכולת שלו לריסון-עצמי היא מוגבלת. התורה לא קבעה לנו את הגבולות –  אנו נתבעים לעמול עליהם במהלך חיינו. למצוא את האיזון הנכון –  בין הנפש לגוף, בין הריסון לשאפתנות, בין הדאגה הפרטית לתרומה הציבורית. 

 כך גם למדנו יסוד חינוכי חשוב. נטייתנו כהורים היא להציב גבולות ברורים לילדים –  וזה טוב וחשוב.  אבל במקביל אנו צריכים גם לחנך למשמעת עצמית, לקבוע יעדים ולאפשר לילדים לבצע את המשימה בכוחות עצמם. מדובר בדרך מסוכנת יותר, אבל מאפשרת לילד לקבל חינוך מורכב ובוגר. לחנך לגבולות אבל להציב יעד – 'קדושים תהיו' ולאפשר להם עצמאות מסוימת בהשגת היעדים.

 

 

Facebook
Twitter
LinkedIn
Pinterest

עוד בקטגוריה

[kipa_sub_cat]

רשימת התפוצה

רוצות לקבל עדכונים על הנעשה במדרשה? הזינו את כתובת הדוא"ל שלכם בתיבה והצטרפו לרשימת התפוצה שלנו 

jQuery(document).ready(function() { });