פרשת קדושים – לא ליפול לבור של תאלס

 

השם הפרטי "חיים", שהוא שם מכובד ונאה ביותר, נתחדש בקהילות היהודיות בימי-הביניים. העובדה שאבותינו בחרו בשם הזה כשם פרטי, מלמדת על סדר עדיפויות ערכי מסוים. החיים נחשבו לערך נעלה וחשוב, והונצחו בשמות בני ישראל; מה שאין כן, למשל, "עושר" או "ייחוס".

פרשת אחרי מות קושרת בין חיים לבין שמירת מצוות ה': "ושמרתם את חוקותיי ואת משפטיי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" (ויקרא י"ח, ה'). באיזה מובן מביאה שמירת חוקי ה' לחיים? אפשר לפרש שהקב"ה מבטיח כאן כי שמירת המצוות תבטיח לנו שכר של חיים ארוכים בעולם הזה. ר' יוסף אלבו דוחה הסבר זה, וטוען שהתורה מתייחסת כאן לחיי העולם הבא שהאדם זוכה להם על-ידי שמירת המצוות : "הוא מוכרח שעל חיי הנפש ידבר, כי איך יאמר 'אשר יעשה אותם האדם וחי בהם', כלומר – שבשמירת החוקים והמשפטים שבתורה יחיה האדם יותר מבשמירת חוקי שאר האומות עובדי אלילים ; והרי זה דבר נגלה הכזב, כי לא יחיה שומר התורה חיים גשמיים יותר ארוכים מזולתם! אבל אין ספק שעל חיי הנפש ידבר, ולא על חיי הגוף (ספר העיקרים ד', מ').

לדעת ר' יוסף אלבו, הפסוק מדגיש כי שמירת המצוות תְזכה אותנו בחיי נצח בעולם הבא. לעומתו העלו הנצי"ב והרש"ר הירש פירוש אחר, לפיו הפסוק מתייחס לחיי העולם הזה, אך אינו מבטיח לנו חיים ארוכים יותר אלא חיים משמעותיים יותר. חז"ל לימדונו (ברכות י"ח ע"ב) שרשעים אפילו בחייהם קרויים מתים ; שהרי חייהם תפלים וחסרי משמעות. רק הצדיקים, הממלאים את חייהם בתוכן ערכי ורוחני, הם החיים באמת.

כוונתנו אינה לומר, שכדי לחיות חיים של משמעות אדם חייב להתנתק מענייני העולם הזה ולהתעלם מהם.
אבי הפילוסופיה היוונית היה תאלס, חכם שחי באסיה הקטנה במאה השישית לפני-הספירה. על תאלס מסופר שיום אחד התהלך ברחוב, ובעודו עוסק בתצפיות אסטרונומיות נפל לתוך בור. שפחה אחת שעברה שם צחקה עליו: אתה רוצה לדעת מה שבשמים, בעוד אינך רואה מה שלרגליך באדמה. אפלטון ראה את המצב הזה כאידאל שיש לשאוף אליו: הבדיחה הזו כוחה יפה לכל המקדישים חייהם לפילוסופיה. שאמנם אין איש מהללו מבחין במעשיו של שכנו הקרוב לו, ויתרה מזו: כמעט שאיננו יודע אם הלה בן אדם הוא או יצור אחר. לעומת זה, הוא דורש וחוקר אגב טרחה מרובה בשאלה : אדם – מהו? ('תאיטיטוס', כתבי אפלטון ג', עמ' 121).

בניגוד לאפלטון, בעיני חכמי היהדות חיים של משמעות אין פירושם חיים של ניתוק מהוויות העולם הזה. חכמינו עסקו בענייני רוח נעלים, בלי שנפלו לבורות. על מגמה זו אפשר ללמוד מדרשה נוספת הנלמדת מפסוק דומה: מנין לפיקוח נפש שדוחה את השבת?… '[אשר יעשה אותם האדם] וחי בהם' – ולא שימות בהם (יומא פה ע"א-ע"ב).

מפסוק זה לומדים חז"ל שפיקוח נפש דוחה אפילו את שמירת השבת. והרי לנו הצהרה חד-משמעית בדבר הערך והחשיבות של חיי העולם הזה : אפילו מצוות ה' הנעלות, ובתוכן אף מצוות שבת המרכזית והחשובה, נדחות מפני פיקוח נפש, מפני הבטחת קיומו הממשי של האדם בעולם הזה.

אמנם אנו יודעים שלכלל הזה יש שלושה יוצאי דופן ; שלוש מצוות אשר נאמר לגביהן "ייהרג ואל יעבור". כשמדובר בעבודה זרה, בגילוי עריות ובשפיכות דמים, אדם נתבע להימנע מהן אפילו במחיר חייו. כאן מצביעה בפנינו התורה על איזון מסוים בין החיים עצמם לבין המשמעות הנסוכה בהם. לחיים יש ערך, כל עוד גלום בהם פוטנציאל ערכי. בנקודה מסוימת, החיים עלולים להפוך לתפלים ולחסרי טעם. במצבים קיצוניים, המוות עדיף מחיים מאוסים וירודים של שחיתות וניוון. הדרך לשזור משמעות בחיים היא על-ידי קיום מצוות ה'; הדרך לאבד את משמעותם היא על-ידי הפרת חוקיו.        

Facebook
Twitter
LinkedIn
Pinterest

עוד בקטגוריה

[kipa_sub_cat]

רשימת התפוצה

רוצות לקבל עדכונים על הנעשה במדרשה? הזינו את כתובת הדוא"ל שלכם בתיבה והצטרפו לרשימת התפוצה שלנו 

jQuery(document).ready(function() { });