פרשת שמיני – מדוע להקפיד על איסור אכילת תולעים

מוקדה של פרשת שמיני הוא היום השמיני לחנוכת המשכן – יום שמתו בו  נדב ואביהוא. הדרמה שהתחוללה במשכן השאירה חותם בתוכנו ואפשר ללמוד לקחים משמעותיים מהפרשה. אולם לקראת סופה של הפרשה בוחרת התורה לעסוק  בסוגיה שונה ואחרת: פרשת מאכלות האסורות. בפרשה זו מובא תיאור מקיף וממצה  המתייחס להגדרת  בעלי חיים טהורים וטמאים . התורה חותמת באיסור אכילת חרקים וכך נאמר:

 

(מא) וְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ שֶׁקֶץ הוּא לֹא יֵאָכֵל:(מב) כֹּל הוֹלֵךְ עַל גָּחוֹן וְכֹל הוֹלֵךְ עַל אַרְבַּע עַד כָּל מַרְבֵּה רַגְלַיִם לְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ לֹא תֹאכְלוּם כִּי שֶׁקֶץ הֵם:(מג) אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם:(מד) כִּי אֲנִי ה' אֱלקֵיכֶם וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ (מה) כִּי אֲנִי ה' הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיֹת לָכֶם לֵאלקִים וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי: (ויקרא יא , מא – מה)

 

כל החרקים האסורים באכילה נקראים 'שרצים'.  בתורה מוזכרים שלושה מינים של שרצים:

• א) שרץ הארץ – שרצים ההולכים ביבשה.
• ב) שרץ העוף – שרצים המעופפים.
• ג) שרץ המים – מיני חיות המצויים במים ואינם מוגדרים כדגים.

בפסוקים שלפנינו, המתמקדים באיסור אכילת שרץ הארץ, יש חזרות רבות על האיסור. חז"ל למדו מכאן  שמי שאוכל חרקים עובר על כמה איסורים. האוכל חרקים הנכללים בהגדרת 'שרץ עוף' עובר על שישה לאווים.  ובכל זאת,  הצבור הרחב מקפיד יותר שלא לאכול בשר טרף  מאשר שלא לאכול חרקים המצויים במאכלים המוגדרים כשרים. יש הנוטים לזלזל או להתעלם מאיסור זה.

מדוע התורה הקפידה שלא נאכל חרקים? מדוע עלינו להימנע מאכילת חרקים קטנים שכל כך לא משמעותיים לאדם?

המדע המודרני מזכיר לאדם את תפקידו של החרק. יש חרקים שאוכלים את החרקים המזיקים ובזכותם יש לנו 'הדברה ירוקה'.  בעידן שבו הכחדה של מין חרקים אחד יכולה לשבש את כל האיזון בטבע, בעידן שבו כל חקלאי יודע כי כל הטכנולוגיה של חומרי ההדברה קורסת בפני כוח החיים וההישרדות של מיני החרקים – לומד הוא האדם את מקומו האמיתי גם ביחס לחרקים הקטנים השורצים על הארץ. יתכן שההימנעות מאכילת חרקים מבטאת את עוצמתם וחשיבותם של התולעים בקיום העולם.

   ושמא אין טעם לאיסור אכילת חרקים?  איסור אכילת שרצים חותם את פרשת מאכלות אסורות. באותה נשימה התורה בוחרת לחתום  באזכורה של יציאת מצרים, ובכך שאנו ממלכת כוהנים וגוי קדוש.  וייתכן שאין טעם מיוחד למצווה זו. אין אנו נמנעים מאכילת מאכלות אסורות בכלל וחרקים בפרט מפאת סיבות רפואיות או מדעיות. אנו עושים זאת כי כך ציווה אותנו הקב"ה  בזכות זה נהיה ראויים להיות 'ממלכת כוהנים וגוי קדוש'.  וזו כוונת הגמרא בבא מציעא סא ע"ב:

 

דתנא דבי רבי ישמעאל: אמר הקדוש ברוך הוא: אילמלא (לא) העליתי את ישראל ממצרים אלא בשביל דבר זה, שאין מטמאין בשרצים – דיי.

הקפדתו של האדם על פרטים קטנים ושוליים מצביעה על התבטלותו של האדם לצו הבורא, ואומר לנו הקב"ה שזו תכליתה של יציאת מצרים.

בשנים האחרונות אפשר למצוא ירקות שעברו תהליכי ניקוי שונים ומגוונים או ירקות הגדלים בתנאים מיוחדים, המונעים את חדירת התולעים לירק. זו הזדמנות טובה למאמצים נוספים להימנע מאיסור אכילת תולעים. עבודת נפש מעמיקה בתוכנו, שבמהלכה  משפחה תעשה מאמצים כבירים להקפיד דווקא על הפרטים הקטנים יש בה כדי להוסיף קדושה לאומה.

כִּי אֲנִי ה' הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיֹת לָכֶם לֵאלקִים וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי: