פרשת שמיני – כה אמר אלצפן בן עוזיאל

"לפעמים השנים מטילות צעיף סמיך על העבר. יש מאורעות שפעם היו חרוטים בזיכרון, חדים וברורים, ועם הזמן הם הולכים ודוהים, מאבדים את קווי המתאר המוצקים שלהם, מתערים במעשים אחרים, בשמועות ובבדיות. האם אמיתי הוא הסיפור הרווח על משה בן דודי, שבעודו ילד הסיט המלאך את ידו מן הזהב אל הגחלים? אני נשאל, ואינני יודע. אני זוכר רק שפעם זכרתי.

  השנים מטשטשות את הזיכרון. נכון הדבר לגבי כל ימי חיי, חוץ מיום אחד. היום הזה, ככל שחולפות השנים הוא מתחדד יותר, נעשה ברור ומוצק. כאילו שואב את הבהירות מכל הימים שלפניו ושלאחריו. היום ההוא, היום הלבן של חנוכת המשכן, היום השחור שבו מתו נדב ואביהוא.

  אני זוכר את פרצופו של אבי עוזיאל באותו בוקר. בפניו הזקנים ראינו דריכות וגם אושר חבוי, ממתין לדקה שבה יוכל להתפרץ. אחרי חטא העגל הנורא חששנו כולנו שה' יעזוב אותנו תועים במדבר. שלא יוסיף לראות בנו את עמו הנבחר והנצחי. הקמת המשכן היא השלילה הגורפת של החשש הזה. אבי אמר : 'כאשר נראה את האש יורדת מן השמים'… ולא הוסיף.

  במשך שנים ארוכות לא זכרתי בדיוק את סדר האירועים. למדתי שוב ושוב את הפרשה כדי להיזכר. היום אני זוכר. בשעה שאנחנו המתנו בחוץ, ליד המזבח, מחכים לאש שתרד מן השמים, נכנסו נדב ואביהוא אל הקודש פנימה. בידיהם אש זרה.

  אהרן אביהם בן דודי היה. מישאל אחי ואני גדלנו לצדם. תמיד היו נועזים, זריזים, חופזים. בקייטנות של ילדי שבט לוי חצי מהמדריכים היו מחפשים אותם בכל רגע נתון ; עד שלמדנו שתמיד יהיו במקום האסור – מעבר לגדר, מחוץ לבניין, במים העמוקים. פעם, אחרי טיול משפחתי, מצאנו אותם בשלוש לפנות בוקר ישנים באוהל בדואי. לא היו רעים ; רק נחפזים, חסרי סבלנות, בטוחים בדרכם. וגם הפעם – לא המתינו, לא שאלו. השמחה והדריכות הכריעו אותם.

  האש ירדה מן השמים. עברה בקודש, ויצאה אל המזבח. אנחנו צהלנו בחוץ ; באותה שעה, נדב ואביהוא כבר שכבו בפנים דוממים.

  מישאל ואני גררנו אותם החוצה. כך אמר משה. על זה אינני רוצה לדבר. אני זוכר את אהרן, עיניו פעורות בזוועה. את אלעזר ואיתמר, שנאסר עליהם להתאבל. את התדהמה בחוץ, בין בני ישראל, הנקרעים בין האושר והצער, ביום שהיה שחור וגם לבן, אך לא היה בו שום דבר אפור. משה פסק : כל העדה יבכו ; אך אהרן ובניו ימשיכו במלאכתם. וכך היה.

  הרבה למדתי מאותו יום. למדתי על השמחה המעורבת בכאב, למדתי על משפחה ועם, ובעיקר למדתי על חוכמת הגבולות. קרוביי היפים, נדב ואביהוא, טובה הייתה מחשבתם, אך טהורה לא הייתה. הם רצו להתקרב לאור הגדול ; רצו לבטא את שמחתם המתפרצת. לא ידעו, או שכחו, או השכיחו, שאת ה' עובדים רק בדרך שלו. שמתקרבים רק עד איפה שהוא מרשה להתקרב. אהרן אביהם ידע את סוד הגבולות ; לדורות תיזכר גבורת האיפוק שלו, כאשר נדם לנוכח אסונו.

  מבחן גדול כמבחנם של נדב ואביהוא לא נזדמן לי מאז, אך בכל יום אני עובר עשרות מבחנים קטנים. בתפילה, בברכות, בדיבור עם חברים, בארוחה. האם לקצר את הדרך, או למלא את דבר ה' במלואו. לפעמים קשה לי לעמוד בניסיון, ואז אני מעלה בזיכרוני את שני קרוביי המסכנים, שבהם התקדש ה', בימים הרחוקים ההם."

Facebook
Twitter
LinkedIn
Pinterest

עוד בקטגוריה

[kipa_sub_cat]

רשימת התפוצה

רוצות לקבל עדכונים על הנעשה במדרשה? הזינו את כתובת הדוא"ל שלכם בתיבה והצטרפו לרשימת התפוצה שלנו 

jQuery(document).ready(function() { });