הני מילי – גיליון 6

 

בס"ד

     

                עלון בית המדרש לנשים במגדל עז         |         גליון מס' 6, שבת פרשת "צו", שבת זכור התשע"א

 

ה נ י  מ י ל י
מילי דאבות

דרך ישרה

הרב זאב פרידמן

משתבח ליה רבא לרב נחמן ברב סחורה, דאדם גדול הוא [=רבא השתבח בפני רב נחמן שרב סחורה אדם גדול הוא]. אמר לו: כשיבוא לידך הביאהו לידי. הוה ליה נדרא למישרא [=היה לו לרב סחורה נדר להתירו], אתא לקמיה דרב נחמן [=בא (צ"ל הביאו) לפני רב נחמן]. אמר ליה: נדרת אדעתא דהכי? [=נדרת על דעת כך?] א"ל: אין [=אמר לו: כן]. אדעתא דהכי? אין. כמה זימנין [=כמה פעמים]. איקפד רב נחמן [=כעס רב נחמן], א"ל: זיל לקילעך [=לך אל קלעי ביתך]. נפק רב סחורה ופתח פיתחא לנפשיה [=יצא רב סחורה ופתח פתח לעצמו]- רבי אומר: איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם? כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם, והשתא דאיקפד ר"נ אדעתא דהכי לא נדרי, ושרא לנפשיה [=עכשיו שהקפיד רב נחמן -על דעת כן לא נדרתי, והתיר הנדר לעצמו].

(נדרים כ"ב ע"ב)

נדר מבטא את תפיסת עולמו הפרטית של אדם. איזו השקפת עולם שהביאה אותו לחוקק לעצמו חוקים חדשים לעולמו שלו. כדי להתיר נדר צריך החכם להיכנס אל תוך עולמו של אדם, להפגיש אותו עם העולם החיצון, ולעורר אותו לסתירה בין עולמו הפנימי לעולם החיצון. והנה לפנינו אדם שעולמו הפנימי ברור, הוא חשב על הכול, ואין הוא חש בשום סתירה או פגיעה מן העולם החיצון- אדם מושלם, או 'אדם גדול' בלשונו של רבא. מדוע, אם כן, כועס עליו רב נחמן?

לדעתו של רב נחמן, איש המעשה, אין יצור כזה. כל עולם פנימי הוא בועה, וברור שתמיד יצטרך להשתנות כתוצאה מהתנגשות עם העולם החיצון. ברור לו שכל נדר, או כל אמונה פרטית, סופה להיתקל בקיר האטום של המציאות, להתבגר ולהשתנות. לכן שולח אותו רב נחמן לחיות בתוך קלעי ביתו, שלא ייפגע מהעולם כביכול. מנגד, רב סחורה חי באמת ובתמים בעולם מושלם. החוקים שחוקק לעצמו תואמים לגמרי לעולם החיצון, ואין מי שיצליח לערער אותו. אלא שעכשיו נפתח עולמו למשהו חדש- הוא מגלה מישהו שאינו חושב כמוהו! הוא אינו מבין אותו, אך הוא מכיר בקיומו. מעצם ההתנגשות עם מישהו שחושב אחרת, נפתח עולמו, ויחד עמו נפתח פתח לנדרו.

אדם יכול לחיות בעולם מושלם, עולם שיש בו תשובה לכל שאלה, ודעה על כל נושא. הוא עשוי לחיות בתוך עולמו בשלום ובשלווה כל חייו. אך שאלה אחת לא תיתן לו מנוח: מדוע יש כאלה שחושבים אחרת? עצם השאלה המסקרנת הזו עשויה לשנות את עולמו. 

המשנה באבות מציעה לאדם לבדוק את דרכו לא רק על פי אמת המידה הפרטית שלו, או שחונך עליה, אלא גם ע"פ התייחסותם של אחרים אליה:

רבי אומר: איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושה ותפארת לו מן האדם (ב,א).

אלא שרבי גם טוען שהדרך הישרה, הדרך הפנימית עצמה, צריכה להיות בבחינת תפארת גם לעושיה– עליה להיות משנה סדורה גם לאדם עצמו.  אנחנו חיים בעולם שבו האישיות הפרטית, האינדיווידואלית, עומדת במרכז. אנחנו אומרים את מה שאנחנו חושבים ואת מה שאנחנו מרגישים, גם אם אחרים חושבים אחרת. אלא שפעמים רבות ההרגשות הללו, או המחשבות הללו, גולמיות ובוסריות.

לפני דור נדרשה מאדם יכולת לדעת לנסח את דבריו, להוכיח אותם, ולהתייחס לדעות אחרות. היום אנחנו שומעים הרבה: 'ככה', כך אני מרגיש. אנשים המביעים את תחושותיהם הכנות, אך אינם מסוגלים לבארן או להעמידן באיזה שהוא מבחן חיצוני. אין ספק- 'ככה' חזק מכל דעה חיצונית, הוא מבטא אמת פנימית ייחודית שאסור לוותר עליה. אך יש צורך לשכללה ולנסחה, באופן שתהיה מובנת לעצמנו וגם לאחרים; באופן שיהיה לה קיום כדרך חיים.

כותב הרב קוק באורות הקודש (ג, עמ' קכ):

יש מין הכרה  פנימית, שמבוררת לאדם בירור גמור, שנשמתו במלוא אורה מתגלה אליו, והיא חסינה ומלאת אמת, יותר מכל שֵכל מדוד ושקול.

אך יחד עם זאת: החושב העומד על עמדתו העצמית, מחויב הוא לשכלל את עולמו הפנימי בכל ענפיו ופרטיו. והעבודה הזו אין לה קצבה, וכל ימיו הוא קרוא להוסיף לקח ושכלול של חיים מדעיים ומוסריים. כל הדברים הכלליים שהם משוטטים בעולם הדעות והרגשות, מוכרחים לקבל אצלו צורה פרטית מחוטבת בפני עצמה, ועם זה מתמזגת יפה עם הצורות הרוחניות של הכלל כולו.

 

(ותודה לחבורת שנה ב)

                                                                           תלמוד לומר

מרדכי- יהודי או ימיני?

מתוך הלימוד במסכת "מגילה"  |  פראן טנר

מרדכי נזכר לדורות כמנהיג משמעותי של עם ישראל, שהרי המאמצים השותפים של מרדכי ואסתר הצילו את העם היהודי והפכו את היום "מיגון לשמחה, מאבל ליום טוב"- בהחלט דבר גדול ומשמעותי. אף על פי כן, חז"ל תוהים אודות חלק מההחלטות שמרדכי מקבל בתור מנהיג. חלק מדבריהם מעט חריפים וקשים לעיכול- ולא בטוח שאכן צריך להתייחס לכל פרט כפשוטו, אך בכל מקרה מעוררים הם אותנו לחשוב על שאלת מנהיגותו של מרדכי.

תהייתם אודות מנהיגות מרדכי עולה בגמרא בין היתר בדיון על שבטו של מרדכי;  במגילת אסתר, מרדכי נקרא "יהודי" וגם "ימיני".  כתוב במגילה, "איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי בן יאיר בן שמעי בן קיש איש ימיני" (אסתר ב/ה).  יתכן שהפשט של "יהודי" מקביל לשימוש של המילה "יהודי" כיום- מישהו מעם ישראל (יש הסבר דומה במסכת מגילה דף יג. – ר' יוחנן מסביר שמישהו שכפר בע"ז נקרא יהודי).  אבל, יש לציין שזהו כנראה שימוש שנעשה מקובל בתקופה מאוחרת יותר.  הגמרא מעלה אפשרות להבין ש"יהודי" מתייחס לשבט של מרדכי – שהוא משבט יהודה.  אם כן, יש קושי בהבנת הפסוק;  איך ייתכן שמרדכי גם "יהודי" – משבט יהודה, וגם "ימיני" – משבט בנימין?  על כך שואלת הגמרא: "קרי ליה יהודי –  אלמא מיהודה קאתי וקרי ליה ימיני –  אלמא מבנימין קאתי";  מאיזה שבט מרדכי, ומדוע מצוינים שניהם?

הגמרא מציעה כמה אפשרויות להבנת הפסוק.  נביא שתיים מתוכן:

"רבנן אמרי: משפחות מתגרות זו בזו. משפחת יהודה אומרת 'אנא גרים דמתיליד מרדכי דלא קטליה דוד לשמעי בן גרא' ומשפחת בנימין אמרה 'מינאי קאתי'. רבא אמר: כנסת ישראל אמרה לאידך גיסא 'ראו מה עשה לי יהודי ומה שילם לי ימיני' מה עשה לי יהודי- דלא קטליה דוד לשמעי דאתיליד מיניה מרדכי דמיקני ביה המן, ומה שילם לי ימיני- דלא קטליה שאול לאגג דאתיליד מיניה המן דמצער לישראל" (מגילה יב ע"ב-יג ע"א).

לפי השיטות הללו עולות שתי התייחסויות שונות למרדכי כמנהיג. לפי רב נחמן, הוא מנהיג מוצלח – שני השבטים רוצים את הזכות על פעולותיו. לפי רבא, אפשר לתהות על מרדכי-  מרדכי "לא כורע ולא משתחווה"  – הוא גרם להמן לקנא בו ובכך סיכן את כל עם ישראל.  עם ישראל מאשים את שני השבטים לבעיות שמרדכי גרם.

בסיכומו של דבר, האם היה מרדכי מנהיג מוצלח, או לא? 

אולי סיבה אחת לריבוי הפנים ביחס שלנו כלפי מרדכי כמנהיג טמונה בהיותו "איש יהודי" וגם "איש ימיני". מרדכי מזוהה כשייך לשני שבטים שונים, יהודה ובנימין. למעשה, כל שבט ממלא תפקיד שונה בהנהגת העם. יהודה הוא המנהיג הטבעי של עם ישראל בארץ ישראל; ממנו מגיעה המלכות.  בברכת יעקב כתוב (בראשית מ"ט/י') "לא יסור שבט מיהודה ומחקק מבין רגליו עד כי יבא שילה ולו יקהת עמים" והרמב"ן מפרש: "והכתוב הזה רמז, כי יעקב המליך שבט יהודה על אחיו, והוריש ליהודה הממשלה על ישראל". יעקב מינה את יהודה כמלך על ישראל, ומינוי זה אכן מתגשם במלכות דוד. כבר בתחילת ספר שופטים, לפני ששבט יהודה מולך, מוכח הצורך במנהיג מיהודה. כשעם ישראל שואל מי ינהיג אותו, התשובה היא "יהודה יעלה". יהודה הוא המלך, המנהיג האידאלי של העם. (ואכן, עתניאל בן קנז משבט יהודה הוא שופט מוצלח. ככל שמוצאו של השופט יותר רחוק מיהודה, המנהיגות הולכת ומדרדרת – ע"פ יעל ציגלר).

מצד אחר, בנימין הוא ממנהיגי העם בגלות. זה אך מתבקש שדווקא בבניה של רחל, שנקברה בדרך בית לחם, טבועה יכולת ההנהגה בגולה. שתי דמויות המנהיגים המובילים של העם בגלות הם מרדכי ויוסף, החולקים קווי דמיון רבים; שניהם נותנים עצה למלך ונהיים שניים למלך. שניהם מקבלים את הטבעת וזוכים לכבוד ע"י הלבשתם בבגדי מלכות והרכבתם על סוס. ביוסף- "ויסר פרעה את טבעתו מעל ידו ויתן אתה על יד יוסף וילבש אתו בגדי שש וישם רבד הזהב על צוארו. וירכב אתו במרכבת המשנה אשר לו ויקראו לפניו אברך ונתון אתו על כל ארץ מצרים" (בראשית מא/כב-כג). ובמרדכי- "ויקח המן את הלבוש ואת הסוס וילבש את מרדכי וירכיבהו ברחוב העיר ויקרא לפניו ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו" (אסתר ו/יא), "ויסר המלך את טבעתו אשר העביר מהמן ויתנה למרדכי ותשם אסתר את מרדכי על בית המן" (אסתר ח/ב). בתור "איש ימיני" מרדכי אכן הצליח. הוא עשה עבודה מושלמת בתור מנהיג בגלות; הוא הצליח להציל את עם ישראל מסכנה פיסית. יותר מכך, מרדכי לא רק שומר על הצרכים הפיסיים – הוא גם מדריך את העם מבחינה רוחנית – מעודד אותם לבטוח בה', לא להתבולל במסיבות אחשוורוש וכו'. הוא נזכר כאבטיפוס של מנהיג ומנחה העם בגלות. אולם עדיין קיים פספוס מסוים במנהיגותו של מרדכי;  השאלה המתבקשת היא – מה איש יהודי עושה בגלות? האיש היהודי אמור לשלוט בארץ!  בנוסף, אנו יודעים שמרדכי היה אחד מחכמי הסנהדרין.  חז"ל מצביעים על כך שמרדכי "בוחר" להיות בגלות על אף שיכול היה להיות בארץ ישראל! רבא דורש את הפסוק "אשר הגלה מירושלם" — שגלה מעצמו (מגילה יג ע"א). הביקורת על השהייה בגלות איננה מופנית רק אל מרדכי ברמה האישית- אלא גם ברמה הלאומית.  סיפור המגילה הוא מצד אחד הצלחה עצומה- העם ניצל מסכנה פיסית;  מצד שני, זוהי לא "גאולה שלימה" – הם נשארים בגלות.  הגמרא מצביעה על כך בדיון העוסק בשאלה מדוע לא אומרים הלל בפורים. דעה אחת מסבירה "שאין אומרים הלל על נס שבחוצה לארץ"; זה אכן נס, אבל לא נס שאפשר להגיד עליו הלל- שכן הוא התרחש בגלות. מעבר לכך, דעה נוספת מצביעה על כך שלמרות שאכן ניצל מהסכנה הפיסית, העם עדיין נשאר תחת שלטון לא יהודי: "רבא אמר: בשלמא התם [בנס קריאת ים סוף] הַלְלוּ יָהּ הַלְלוּ עַבְדֵי ה' הַלְלוּ אֶת שֵׁם ה' – ולא עבדי פרעה , אלא הכא הללו עבדי ה' ולא עבדי אחשורוש? אכתי עבדי אחשורוש אנן!" זוהי הצלה, אך לא גאולה- כאשר הם עדיין תחת השלטון של אחשוורוש (מגילה דף יד).

לכן לא קיבלו חז"ל את מנהיגותו של מרדכי כדבר המובן מאליו. מרדכי הצליח בתור "איש ימיני", אך יתכן  שהיה יכול להיות "איש יהודי" – מנהיג של עם ישראל בארצו, ולא בגלות.  לכן קיים תחום אפור כלשהו בנושא מנהיגותו של מרדכי – האם הוא איש ימיני, או איש יהודי? איפה היה אמור להיות בזמן של הסיפור – בגלות, או בארץ?  האם עמד במשימתו כמנהיג?

                                                                           תלמוד לומר

משנכנס אדר

נחלה ליאור

מגיל צעיר גדלנו על העובדה שפורים ושמחה באים ביחד; "משנכנס אדר מרבים בשמחה"- קל וחומר פורים עצמו, שהוא השיא של חודש אדר. בימים האחרונים הדרישה הזאת נראית כמוגזמת; משהו כאן לא הוגן, איך אפשר?!

האירוניה בשיאה- איך תמיד רגע לפני שאנחנו מגיעים לפורים, הכל פתאום מתערער. פתאום הבקשה, שכביכול נראית הכי פשוטה בעולם- משהו שלא מצריך יותר מידי מאמץ- נהפכת להיות כ"כ קשה להשגה.

פורים, כך אומרים, הוא גם חג של בטחון בקב"ה. במוצאי שבת, המחשבות שהתרוצצו לי בראש היו ההפך הגמור מביטחון; הניגוד היה נראה לי כ"כ חריף- הדרישה להישען לגמרי, להתמסר כל כך וממול- רצח ילדים קטנים ותמימים שדווקא עבורם התלות והביטחון במשהו גדול מהם היא כה טבעית. איך מצפים מאיתנו למשהו כשהמציאות זועקת את ההפך הגמור?!

פורים כחג של בטחון מצטייר בצורה כ"כ נעימה ורכה- הרי מה עוד אדם יכול לבקש? איזו מתנה גדולה ואדירה זו! אך כשמגיעה "שעת מעשה", פתאום מסתבר שזה גדול מאתנו. במקום להתרפק על הקב"ה, על הידיעה שהוא שם תמיד, אנחנו כועסים כי אנחנו לא רואים את זה בא לידי ביטוי במציאות. אחרי יומיים של חשיבה, נזכרתי במה שקראתי לגבי ביטחון- פורים היה שיא השפל של היהודים; כאשר אסתר נכנסה לאחשוורוש היא לא איבדה את אמונתה והייתה מוכנה למסור את נפשה למרות שכל הנתונים היו לרעתה. כאשר מרדכי אמר לאסתר "אם החרש תחרישי בעת הזאת – רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר", הוא ידע שבכל מקרה ובכל מצב רווח והצלה יעמוד ליהודים, גם כשכל הסיבות ההגיוניות מורות ההפך, גם כשהעובדות בשטח צועקות אחרת, "אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמיים".

דווקא בנקודה שבה נראה לנו שכבר לגיטימי להתייאש, דווקא בנקודה שבה אנחנו לא מצליחים לראות את יד ה', כשאנחנו מרגישים כמגששים באפילה- דווקא אז אנו צריכים להשליך עצמינו על אבינו שבשמיים; נדרש מאיתנו פשוט להאמין באהבתו אלינו.

הדרישה הזאת לא פשוטה; אני כותבת את הדברים האלה בעיקר בגלל שאני מרגישה שזה לא פשוט- לא פשוט לשמוח כרגע, לא פשוט להאמין בעיניים עצומות. אבל אני מרגישה שדווקא כאן הניסיון שלנו- מול עצמנו ומול הקב"ה.

אסיים בשני קטעים מתוך האש קודש שנוגעים בעיני בדיוק בנקודות אלה :

"והנה תמיד הייתה לנו העבודה להתגבר על עצמינו על התאוות ויצר הרע, בבחינת איזה גבור הכובש את יצרו ועתה נתוספה לנו עבודה להתגבר על עצמינו על הנפילה ושברון רוח שלנו, ולהתחזק בה', הן מאוד מאוד קשה הדבר, כי היסורים קשים מנשוא, ה' ירחם, אבל בזמן שאנשים רבים מישראל נשרפים חיים לשם ה', ונהרגים ונשחטים רק מפני שהם יהודים אז צריכים גם אנו על כל פנים לעמוד בניסיון הזה ובמסירות נפש הזאת ולהתגבר על עצמינו ולהתחזק בה'".

"איתא בת"ז הק' שפורים כיום הכפורים, אפשר מרמז גם לזה, שכמו יוה"כ התענית והתשובה ביום זה, לא אם רוצה אותם אדם לעשותם עושה, רק בין אם רוצה בין לא, מקיימים מפני גזרת הקב"ה, כן גם שמחת פורים, לא רק אם האדם מעצמו בשמחה או על כל פנים במצב שיכול לשמח את עצמו צריך הוא לשמוח, רק גם אם הוא בשפלות ובשבירת הלב, המוח וכל רוחו נרמס, חוק הוא שצריך על כל פנים איזה ניצוץ של שמחה להכניס אל לבו". 

                                                                           פרשת שבוע
אחריות אישית- בימים ההם ובזמן הזה

דינה קריץ

  הפרשה שלנו מלאה בפרטים על משיחת הכהנים. בשבוע הזה, כל מה שאנו קוראים אודותיו הוא מה שמשה עושה

כדי למשוח ולהכין את אהרן ובניו לתפקידם ככהנים: "זֹאת מִשְׁחַת אַהֲרֹן וּמִשְׁחַת בָּנָיו, מֵאִשֵּׁי ה' בְּיוֹם הִקְרִיב אֹתָם, לְכַהֵן לה'" (ויקרא ז/ לה). הם נבחרים להיות המנהיגים הרוחניים של העם, וכעת נדרש טקס גדול כדי להכניס אותם לתפקידם.

בבית כנסת נשמע השבת עוד סיפור על מנהיג העם: שאול המלך. בהפטרה שלנו ה' מצווה אותו להרוג את עמלק, וכשהוא לא מסיים

את המשימה, שמואל אומר לו- "רֹאשׁ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָתָּה; וַיִּמְשָׁחֲךָ ה' לְמֶלֶךְ, עַל-יִשְׂרָאֵל… וְלָמָּה לֹא-שָׁמַעְתָּ, בְּקוֹל ה'" (שמואל א' טו/ יז,יט). שאול מאבד את המלכות כיוון שהוא, המנהיג של העם, לא לוקח על עצמו אחריות.
במוצ"ש נשמע את ההסבר של אסתר על כך שהיא לא יכולה לבוא לאחשוורוש "לבקש מלפניו על עמה" (אסתר ד/ח), כי "לא נקראתי לבוא אל המלך זה שלשים יום" (יא), ויש חשש סביר שתמות בשל כך. מרדכי משיב לאסתר שהיא לא יכולה רק להציל את עצמה, וזאת משתי סיבות: ראשית, עדיין מישהו יציל את העם, אבל הם (אסתר ומרדכי) ייהרגו; שנית, "מי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות" (יג), כלומר- יש לאסתר אחריות עכשיו, כיוון שהיא המלכה. למעשה, יש לנו כאן שלשה סיפורים על מנהיגי ישראל: הכהנים הראשונים (והכהן הגדול הראשון), המלך הראשון של העם, והמלכה היהודיה של ממלכה נכריה.אמנם, סיפורים אלה שונים מאוד זה מזה: אהרן ובניו הם הכהנים המושלמים שלומדים איך לשרת את ה' במשכן, שאול טועה ומאבד את המלכות, ואסתר מסרבת לסכן את עצמה בשביל היהודים, ואז גם מצילה את העם וגם מקיימת חג חדש- אך אני חושבת שמהסיפורים האלה יחד אנחנו יכולים ללמוד מסר חשוב מאד על איך למלא את תפקידנו בעולם.

המפרשים חולקים על הסיבה בגללה אהרן ובניו נבחרים להיות הכהנים, מבין כל האנשים בבני ישראל: אולי זוהי זכות, ואולי בכדי לכפר על חטא העגל. שאול, כששמואל מתחיל להגיד לו שהוא יהיה איש גדול בעם, עונה "הלוא בן ימיני אנכי מקטני שבטי ישראל…ולמה דברת אלי כדבר הזה" (שמואל א' ט: כא). מרדכי לא מכריז לאסתר שבטח הסיבה שהיא נמלכה היא כדי להציל את העם, אלא אומר "מי יודע?"

אנחנו לא חייבים להבין למה נבחרנו לתפקידים שלנו; אנחנו רק צריכים להכיר בכך שבכל תפקיד ותפקיד יש לנו הזדמנות לעשות טוב בעולם. במיוחד לאחר כל הבשורות הקשות מאיתמר, יפן, ופליטי הצונאמי, אנו חייבים להכיר בכך שיש לנו הזדמנות כעת להתפלל, לתרום, לעזור לאחרים– וחייבים לקחת את ההזדמנות הזאת. ואולי, אם נעזור, נוכל  אנחנו להפוך את הימים הקשים באדר הזה "מיגון לשמחה, ומאבל ליום טוב".

                                                                             ושננתם
לשוב לצמוח

חבורת משניות |  שלומית שבות

במה מכסין ובמה אין מכסין, מכסין בזבל הדק, ובחול הדק, בסיד, ובחרסית, ובלבנה ובמגופה שכתשן. אבל אין מכסין לא בזבל הגס, ולא בחול הגס, ולא בלבנה ומגופה שלא כתשן, ולא יכפה עליו את הכלי. כלל אמר רבן שמעון בן גמליאל: דבר שמגדל צמחין מכסין בו, ושאינו מגדל צמחין, אין מכסין בו (מסכת חולין, פרק ו, משנה ז).

המשנה עוסקת באמצעות מה ניתן לצאת ידי חובה בכיסוי הדם. בסיום, מביא רשב"ג דעה נוספת הקובעת שרק בדבר המסוגל להצמיח ניתן לקיים את כיסוי הדם. נראה לעניות דעתי, כי שיטה זו שונה מקודמותיה כיוון שאינה עוסקת רק בפונקציונליות של הכיסוי, אלא גם טומנת בחובה אמירה לגבי משמעות הכיסוי- שלא נועד על מנת "להחביא" את הדם כאילו מדובר היה בדבר איסור, אלא בכדי להדגיש כי יש לכבד את הדם, שכן הוא הנפש, ולא להשאירו מופקר. בעיניי, רשב"ג מעלה את הדבר דרגה כאשר הוא קובע כי הדם אינו רק מתכסה אלא אף משמש כדי להצמיח מחדש, ולשוב ולגדל דברים חדשים.

 

"הראית איזה אודם, שצעק למרחקים  /  שדה דמים היה שם קודם ועכשיו הוא שדה פרגים"   (יש פרחים, הגבעטרון)

 

מזל טוב למורית הכהן

לרגל אירוסיה!

"אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש,

שבתי בבית ה' כל ימי חיי"

 

יישר כח לבנות "מגילה"

לרגל סיום המסכת!

מייל המערכת:      haney.miley@gmail.com

 

קובץ מצורף: גיליון 6 PDF
Facebook
Twitter
LinkedIn
Pinterest

עוד בקטגוריה

[kipa_sub_cat]

רשימת התפוצה

רוצות לקבל עדכונים על הנעשה במדרשה? הזינו את כתובת הדוא"ל שלכם בתיבה והצטרפו לרשימת התפוצה שלנו 

jQuery(document).ready(function() { });