פרשת ויקרא – תהילתה של יעל

   באיזו מידה האדם אחראי על השלכות בלתי צפויות של מעשיו ?תומס אדיסון המציא בשנת 1877 את הפונוגרף, אביו הקדום של התקליטור בן זמננו. אדיסון עצמו מנה עשרה שימושים אפשריים להמצאה החדשה, ביניהם הקלטת ספרים לעיוורים ושמירת מילותיו האחרונות של אדם גוסס. השמעת מוזיקה לא הייתה במקום גבוה בסדר העדיפויות שלו (דיימונד, רובים חיידקים ופלדה, עמ' 190). האם אפשר לראות באדיסון אחראי לתופעת הראפ? האם אפשר להאשים אותו על שלא חזה את מגוון השימושים המעצבנים שיעשו בהמצאתו? השאלה הזו אינה נוגעת רק לממציאים דגולים או למנהיגים חשובים, אלא לכל אחד מאתנו. מה גבול האחריות? האם אפשר לתבוע מאדם ליטול אחריות על תוצאות שלא צפה?

   תשובתה של התורה היא חד-משמעית : "ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ בעשותה אחת ממצוות ה' אשר לא תעשינה ואשם… והביא קרבנו" (ויקרא ד', כ"ז-כ"ח). גם אדם שחטא בשגגה צריך לכפר על אשמתו. אדם אחראי על כל מעשיו. אך כאן יש להוסיף הסתייגות חשובה. בכל הנוגע לאיסורי שבת, לא נגדיר כחטא מקרה שבו אדם כלל לא היה מודע למעשהו. אם נשענתי על הקיר בשבת ובטעות לחצתי על מתג החשמל, לא אתחייב בקורבן חטאת. אדם אחראי רק לתוצאות פעולתו המכוונת, למקרים שבהם פעל מתוך כוונה ומודעות. במקרים כאלו, הוא אשם ברמה מסוימת גם אם המודעות לא הייתה מלאה. המקרה הקלאסי של חיוב חטאת הוא כאשר האדם אינו מודע לכך שהמעשה שהוא עומד לעשות הוא חטא ; למשל, אם אדם אינו יודע שאסור לנקות בשבת בגד שהתלכלך. הוא אינו אשם לגמרי, שהרי אינו מזיד;  אך גם אינו נקי מעוון, כיוון שהיה עליו ללמוד ולדעת.

   הרמב"ן מסביר שגם על שוגג צריך כפרה, כיוון שהחטא – אף אם נעשה בשוגג – מותיר בנפש חותם של טומאה. נאמן לגישתו הקבלית, הרמב"ן מדבר על השפעה אוטומטית של המצוות על נפש האדם. אך אפשר להתייחס לדין זה מכיוון אחר : האדם חייב בכפרה מכיוון שהוא אשם, ברמה מסוימת. אי ידיעת החוק אינה פוטרת מעונש. בכיוון זה פירש רש"ר הירש : "השוגג חוטא מתוך קלות דעת. היה זה מחובתו לדאוג לכך, שמעשיו יהיו על פי שורת הדין; אך הוא לא התייחס לחובה זו בכל כובד הראש הראוי" (שם, ב').

   שאלה מעניינת וחשובה הופנתה בהקשר זה אל ר' יוסף קולון (=מהרי"ק ; איטליה, המאה הט"ו). אישה שנאפה במזיד אסורה לבעלה. מה דינה של אישה שנאפה מרצונה החופשי, אך לא ידעה שיש איסור הלכתי בדבר? האם היא אסורה לבעלה, או שמא כיוון שלא ידעה שיש איסור הלכתי על ניאוף אי אפשר להגדירה כמזנה במזיד, אלא כמזנה בשוגג? כך השיב המהרי"ק : "לעניות דעתי נראה שאין לזו דין שוגגת להתירה לבעלה, כיוון שהיא מתכוונת למעול מעל באישהּ ומזנה תחתיו" (שו"ת מהרי"ק, סימן קס"ז). המהרי"ק קובע שדין ניאוף, האוסר את הנואפת לבעלה, אינו תלוי בכוונתה לעבור על חוקי התורה, אלא בכוונתה לבגוד בבעלה. התורה נותנת כאן לגיטימציה למוסר האנושי הטבעי שבין איש לאשתו. האישה לא נידונית על פי מידת הכרתה את השולחן-ערוך או על פי מידת הציות לו, אלא על פי המידה שהתנהגותה הולמת את כללי המוסר האוניברסליים, המובנים מאליהם. כל אדם נתבע לציית קודם כל למוסר האנושי הטבוע בו. חוקי התורה נבנים כרובד נוסף מעל לחוק האנושי הטבעי. זה בולט במיוחד בתחום האישות והנישואין : חוקי התורה אינם תלויים בחלל ריק, אלא נשענים על המוסר האנושי ועל ההנהגה הטבעית שבין איש לאשתו. התורה מקדשת את הקשר הטבעי שיש בין איש ואישה, ומכניסה בו קדושה וטהרה. על מסד זה ייבנו אהבתם ואושרם של בני הזוג.

   הידע התורני חשוב וחסר תחליף, אך דרך ארץ קדמה לתורה. המקרא חדור בתפישה הזו ; הוא משבח גם נוכרים שפעלו באופן חיובי, מתוך מצפונם ורגשותיהם, ללא ידע תורני כלשהו. דוגמה בולטת היא יעל אשת חבר הקיני, שזכתה לתהילת נצח כשחיסלה את סיסרא, שר צבא כנען. לו הייתה יעל משתמטת ממשימה זו, אפשר היה לבוא כלפיה בתלונה על שלא נענתה לצו מצפונה. התורה מטילה על האדם אחריות מלאה על מעשיו. האחריות הזו תובעת מהאדם הן מודעות מתמדת לציוויי התורה, והן הקשבה ערנית לקול מצפונו הפנימי.