פרשת ויקהל – מיהו ברברי?

   כאשר זמר שכונתי מצליח לפרוץ לתודעה הלאומית, מיד אחריו מגיח למוספי העיתונים אמרגן מתוסכל : אני זה שעשיתי אותו! גם מאמני כדורסל נוטים להתקנא בהצלחתם של שחקנים שהם גידלו. קשה ליוצרים להשלים עם ההצלחה של יצירתם. אבל הקב"ה, להבדיל, יודע לפרגן. מיד בסיום ימי הבריאה, מצהיר הכתוב: "ברא אלוקים לעשות" (בראשית ב', ג'). פירש האבן-עזרא שם : "שנתן בהם כוח לעשות כמותם". כלומר : הקב"ה מראשית הבריאה בירך את יצירתו, ונתן בה את כוח הריבוי העצמי. הקב"ה שמח שהטבע מתרבה ומתפתח באופן עצמאי. על אחת כמה וכמה הדברים אמורים בנוגע לבני האדם, נזר הבריאה.

   נראה שהשקפת המקרא רואה בבניית המשכן את שיא היצירה האנושית. אומנים רבים, נגרים ורוקמים ואורגים וצורפים, כולם התמסרו בהתלהבות לבניין הבית המפואר. ובכולם פיעמה שאיפה נעלה אחת – לכונן מוקד לעבודת ה', משכן כבודו. ואכן, התורה רומזת לנו כי יצירת המשכן היא המקבילה האנושית לבריאת העולם. בסיום בניית המשכן מכריזה התורה : "ויכל משה את המלאכה" (שמות מ', ל"ג) ; פסוק זה מקביל מבחינה סגנונית לפסוק שנאמר בתום בריאת העולם : "ויכל אלוקים… מלאכתו אשר עשה" (בראשית ב', ב').

   השוואה נוספת נמצאת בשלב מוקדם יותר. הכתוב מכריז: "וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה, כאשר ציווה ה' כן עשו, ויברך אותם משה" (שמות ל"ט, מ"ג). לשון זו מקבילה לנאמר בפרשת הבריאה : "וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד… ויברך אלוקים את יום השביעי" (בראשית א', ל"א – ב', ג'). ההשוואה מלמדת אותנו שהקב"ה מעריך את מעשה ידינו, ורואה אותו כפסגת היצירה. אך כאשר לומדים מקרא, נקודות הדמיון צריכות תמיד לעורר את תשומת לבנו גם להבדלים. כאשר משה רואה את המלאכה, הוא אינו מתרשם "והנה טוב מאוד", אלא "והנה עשו אותה כאשר ציווה ה'". למעשי האדם אין ערך עצמאי ; הם שואבים את משמעותם מרצון ה'.

   להדגשה על העשייה לפי רצון ה' יש כאן משמעות נוספת. ההדגשה הזו חוזרת לכל אורך מעשה המשכן, ואולי מבטאת את התיקון של חטא העגל. חכמינו פירשו כי לבני ישראל הייתה בחטא העגל מוטיבציה חיובית ; אך אין די במוטיבציה. בני ישראל חטאו כי זלזלו בצו ה', שהורה להם לא לעשות פסל וכל תמונה. בבניית המשכן, בני ישראל מתקנים את החטא הזה. הם מתמסרים לביצוע צו ה', ומבצעים אותו בדיוק ובדקדוק, בלא תהיות ומענות.

   תמצית העמדה הדתית היא הציות לקב"ה. אין טעם לוויכוחים בין דתיים לחילוניים בנוגע לנקודה הזו, כי היא תלויה לחלוטין בשאלת האמונה. מי שמאמין שהקב"ה קיים, ושהוא נתן לנו את התורה – האם יעז לערער על דברו? מי שלא מאמין בה' ובתורתו – אין לו כל סיבה לציית לתורה הזו. אך גם אם לב השאלה אינו ניתן להוכחה, הרי שישנו סוג אחד של טיעונים בנוגע לציות להלכה אשר אפשר לדחות בקלות. לעתים יש האשמות כנגד ההלכה שהיא לא מוסרית. צריך להתאים את ההלכה למוסר של ימינו, טוענים לעתים. דוגמה בולטת אפשר למצוא במחלוקת על ההפלות המלאכותיות : רבים סבורים שההלכה שוללת את זכות האישה על גופה, ועל כן צריך להתאימה לרוח הזמן החדש.

   איך אפשר לדחות את הטענות הללו? עם קצת היסטוריה. גם היוונים חשבו שההלכה מיושנת. אנשים מודרניים, בתקופה ההלניסטית, היו ממיתים תינוקות מיותרים, בפרט בנות. היהדות התנגדה בחריפות למנהג הזה. סופרים הלניסטיים כתבו שהיהודים הם ברבריים, ואינם מכירים בזכות ההורים על משפחתם (מירון, הדין המוסלמי, עמ' 27). היום ברור לנו שמוסר היהדות בנקודה הזו הוא אמיתי יותר מאשר המוסר היווני. אני מרשה לעצמי לשער שבעוד אלף שנה יביטו נינינו בזעזוע על קלות הדעת שנהגה החברה המערבית בחיי עוברים, וישבחו את מוסר היהדות, שהתנגדה להפלות חסרות-אבחנה. יהודים מאמינים מקבלים על עצמם את דבר ה' וציוויו, מתוך אמונה בתקפותם הנצחית לכל הדורות.

Facebook
Twitter
LinkedIn
Pinterest

עוד בקטגוריה

[kipa_sub_cat]

רשימת התפוצה

רוצות לקבל עדכונים על הנעשה במדרשה? הזינו את כתובת הדוא"ל שלכם בתיבה והצטרפו לרשימת התפוצה שלנו 

jQuery(document).ready(function() { });