פרשת אמור- ובחרת בחיים

(הרב מאיר נהוראי)

דווקא מותו של אדם תובע מאתנו יותר עשייה ונתינה על מנת שנוכל לסתום את החלל שנפער כתוצאה ממיתתו. דומני שדברים אלו הם תמצית נאומה המרגש של כלת פרס ישראל מרים פרץ

מרים פרץ - לבחור בחיים

פרשתנו פותחת בהגבלות מיוחדות המוטלות על הכוהנים ובתוכם כלולים איסורי טומאה למת. כמו כן התורה קובעת גבולות ברורים של אבלות על המת והמרכזי שבהם, שאדם לא יפגע בגופו בעטיו של אסון נוראי שקרה לו: "לֹא יִקְרְחוּ קָרְחָה בְּרֹאשָׁם וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ וּבִבְשָׂרָם לֹא יִשְׂרְטוּ שָׂרָטֶת" איסור זה, שנאסר על הכוהנים נאסר לכל העם קודם לכן: "וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם" (ויקרא יט,כח). האבלות הנדרשת מהאדם על מות קרובו צריכה להיות מוגבלת ואסור לו לפגוע בגופו . אין אנו יראים מהמפגש עם המוות. אך מצד שני, אל לנו להישאב לאותו מפגש עמוק מדאי. על המתאבל לדעת, שהעולם הזה צועד לקראת תיקונו והשלמתו בעולם שכולו טוב. על כן, כל מפגש קרוב עם המוות - טומאה יש בו. ובעוד שכל העמים שמסביב נהגו לבטא את אבלותם על ידי חבלה בגופם, הרי שעם ישראל נאסר בכך. זאת ועוד, משך זמן האבלות הוגבל עד שנה זאת מתוך הבנה, שהמוות אינה התחנה הסופית אלא מעבר מעולם זה לעולם אחר. האבלות בעיקרה מתייחסת אל הפרידה מהקרוב לנו. לאחר הפרידה ישנם געגועים עזים המעוררים בכי ואבל. ברם, לאחר תקופת האבלות נדרש האדם להמשיך בשגרת חייו. אם חלילה ישרוט אדם את בשרו הרי שיש בכך פגיעה בחיים וכפי שמסביר הרש"ר הירש בצורה מדויקת להפליא:                                                             

"וזו משמעותו של שרט לנפש: הוא מבטא, שמות האדם הקרוב לליבנו הביא שבר על עצמנו ועל גופנו - וכן לא ייאמר. יש אדם, שחייו חשובים ויקרים לנו ביותר; אך מותו לא יבטל ולא יפחית את ערך חיינו. חייו של כל אדם חשובים כשלעצמם, והם עומדים ביחס ישיר לה'. כל נימה של חיינו הגופניים, כל ניצוץ של כוח שניתן לנו, וכל רגע של חיינו הם קודש לה'. כל עוד הוא ציווה לנו את החיים בעולם הזה, עלינו לעמוד על משמרתנו בעבודת ה'; במלוא כוחנו נעשה את מלאכתנו כאנשי קודש - ולא נאבד את כוחנו מדעת. ודווקא פטירתו של אדם שהיה חשוב לנו יחייב אותנו להכפיל את מרץ חיינו; שהרי מוטל עלינו לסתום את החלל, שהמוות הסב למלאכת עבודת ה'."

איסורי הטומאה של הכהן לא נועדו רק לכבוד המקדש וטהרתו אלא הם סמל והדרכה עבורנו בענייני אבלות. הכהן - יותר מאשר כל העם, והכהן הגדול - יותר מאשר שאר הכוהנים - מצווים להתרחק מן המפגש המדכא עם המוות. על כן נאסרה עליהם טומאת המת, והכהן הגדול נאסר להיטמא אף לקרוביו. תפקידם של הכוהנים הוא להעמיק את ערכם של החיים. כבר מהיום הראשון לכהונתו של אהרן נאלץ הוא להתמודד עם סוגיה זו הלכה למעשה. בתום שבעת ימי המילואים בהגיע היום השמיני והשמח ביותר ירדה אש מהשמיים ושרפה את שני בניו נדב ואביהוא . אהרן שתק, בכה בלבו והמשיך בעבודות היום. רק טבעי יהיה שאהרן יפסיק את עבודתו ויתעסק באבלו הפרטי אולם אהרן שמע למשה והמשיך את עבודתו ומסביר הרשב"ם: "ומיד כששמע אהרן היה רוצה להניח העבודה ולהתאבל על בניו:ויאמר משה אל אהרן - אל תתאבל ואל תבכה ואל תחדל מן העבודה... ".

הכהן הגדול מקריב את אבלותו האישית על מזבח החיים, ללמדנו מה כוחם של החיים. התביעה מכלל ישראל שונה, אנו מצווים להיטמא למתים על מנת להביאם לקבר ישראל, להתאבל על קרובנו תקופה קצובה ומדודה אבל לאחר מכן עלינו להמשיך את החיים ולא חלילה לשרוט את הנפש. דווקא מותו של אדם תובע מאתנו יותר עשייה ונתינה על מנת שנוכל לסתום את החלל שנפער כתוצאה ממיתתו. דומני שדברים אלו הם תמצית נאומה המרגש של כלת פרס ישראל מרים פרץ ואצטט משפט אחד: "הפכתי את יגוני לניגון חדש".

 
בית המדרש לנשים מגדל עז על שם סטלה ק. אברהם ליד ישיבת הר עציון
קיבוץ מגדל עז, גוש עציון, ד"נ צפון יהודה מיקוד 90915טל. 02-9934520/1 פקס. 02-9934901migdaloz@haretzion.org.il
תצלומים באדיבות יהושע הלוי ורבקה קובלסקי

יהדות, פרשת שבוע, פורומים, חגים