רשימת קרבנות המועדים, לא נראית כאחת הפרשיות המסעירות – אך קריאה מדוקדקת שלה תגלה אוצרות עמוקים.
דוגמא לדבר ניתן למצוא בפרשיית מוסף השבת:
"וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת שְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם וּשְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן וְנִסְכּוֹ: עֹלַת שַׁבַּת בְּשַׁבַּתּוֹ עַל עֹלַת הַתָּמִיד וְנִסְכָּהּ:" (כ"ח ט'-י')
כאשר משווים מוסף זה לשאר המוסיפים מגלים שמדובר בקרבן שונה משאר הקרבנות: פחות כבשים, אין פרים ואילים ואין חטאת. לעומת זאת, קרבן זה דומה יותר לקרבן התמיד שבכל יום – שני כבשים.
אכן, קרבן זה מופיע באמצע – בין פרשיית התמיד לבין מוסף ראש חודש ושאר המועדים.
נראה, שקרבן זה מלמד על ייחודיותה של השבת: מועד שבשגרה.
השבת מגדירה ומעצבת את השגרה הקבועה: ששת ימי מעשה ויום מנוחה (כמו בבריאת העולם). השביתה בשבת קשורה באופן עמוק לימים בהם עובדים: "ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות…" (שמות כ"ג י"ב). אין פסוק כזה ביחס למועדים אחרים, הם אינם מוגדרים עפ"י הנעשה בשאר הזמן, אלא בעצמם.
קרבן המוסף של שבת מצביע על זיקה זאת – לא מדובר בקרבן שדומה למערכת הקרבנות של החגים (שיש ביניהם דמיון וקשר), אלא דווקא מחובר לקרבן של ימות החול.
מה התורה מבקשת לומר לנו בכך?
נראה שהיא מצביעה על הקשר בין קדושת השבת לבין עבודת ה' שביום יום. אולי זה דומה לקביעה ש"מי שטרח בערב שבת": מי שבכל יום חול מביא קרבן תמיד, עובד את ה' בחול האפור גם כשאין שיא רוחני וחוויית דבקות עצומה, יזכה "לאכול בשבת" להתרומם ולהגיע לקרבת ה' גדולה בשבת עצמה. כוחה של השבת יונק מעבודת ה' שביבמות השבוע:
"עלת שבת בשבתו על עלת התמיד ונסכה" – מתוך עולת התמיד הקבועה, היומיומית ניתן להגיע לעולת שבת בשבתו[1].
אני מאחל לכולנו, שנצליח להיות דבוקים בעבודת ה' התמידית ולזכות להגיע גם לקרבת ה' של עולת שבת.
[1] כדאי מאד לעיין בביאורו של הראי"ה לפסוק זה ב"עולת ראיה" חלק ב' עמ' מ"ט. אנחנו כאן הלכנו בדרך שונה.