שבת פורים- פשוט לומר תודה- הרב מאיר נהוראי

קרבן תודה הוא סניף של קרבן השלמים  וכך נאמר (ז,יא): " וְזֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים …  אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ ". ומסביר רש"י: "אם על דבר הודאה על נס שנעשה לו, כגון יורדי הים והולכי מדברות וחבושי בית האסורים וחולה שנתרפא שהם צריכין להודות …אם על אחת מאלה נדר שלמים הללו". מדברי רש"י נראה, שאין חובה להקריב קרבן תודה על  הנס אלא תלוי הדבר ברצונו של האדם להביא נדבה. וכך משמע מלשונו של הרמב"ם: "והשני שלמים הבאים עם הלחם בנדר או נדבה וזהו הנקרא תודה …". אכן טוב ונכון להשאיר את התודה כרשות ולא כחובה המוטלת על האדם. מסברה היינו צריכים להביא תודה מדי יום על שגרת החיים ועל נסנו שבכל יום אולם, טבעו של עולם שרק כאשר נעשה נס  חריג לאדם  מתעורר בו הצורך האנושי להודות להקב"ה. לכן אם נחייב את הניצול בקרבן תודה נפספס ערך משמעותי מהקרבן. שונה קרבן תודה מכל הקרבנות בכך שיש בו חמץ לעומת האחרים שהם מצה. החמץ עשוי מאותם חומרים כמו המצה. שניהם מורכבים מקמח וממים. בחמץ נוספה הפעילות העצמית שלו. הבצק  הנוצר מאותם קמח ומים – תופח, ובכך הוא בונה לעצמו  "אגו" מנופח משל עצמו. האדם, כמוהו כבצק. יש בו את מה שגנז בו הבורא, ויש בו את ה"אגו" הפרטי אותו יוצר בכוחותיו. מטרתו של  הקרבן להשיב את האדם למקורו, אל המצה. וכפי הנאמר: "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'" – את עצמו. לרצונו לפני ה' – להקריב את הרצון הפרטי למען רצונו של הקב"ה. הקרבת קרבן מחמץ אינה מאפשרת לאדם להכפיף את עצמו לפני בוראו, לכן יהיה עליו להביא מן המצה, בכך הוא מבטא את פשטותו. ברם, בנקודה זו קרבן תודה חריג שכן 'יושבי חושך וצלמות' מביאים אותו. הקרבן מוקרב על ידי אנשים שהיו במצוקה ונגאלו. החולה שנתרפא, הולכי דרכים שהלכו במקום סכנה, שבוי שיצא מבית האסורים, יורדי הים שהגיעו לחוף מבטחים. אנשים אלו נחשפו למקום סכנה ונושעו. הם  הרגישו על בשרם את אפסותו של האדם אל מול איתני הטבע, היתה להם כמיהה לחסדי ה' שיושיע אותם מהניסיון הקשה. מי שהיה חשוף לסכנה כבר השבית את ה"חמץ" יודע הוא היטב שאדם משול כחרס הנשבר. מי שנושע מצרה  מכיר ומרגיש כי כל הכוחות האישיים שיש בו, לא מכוחו באו כי אם מכוחו של מי שאמר והיה העולם. אדם זה רשאי ומצווה להביא את החמץ לבית המקדש. זאת ועוד, זמן אכילת התודה מוגבל לזמן של יום ולילה בניגוד לשלמים הנאכלים לשני ימים ולילה אחד. ומכן לומד  הנצי"ב את משמעות קרבן התודה (ז,יג):

"והענין דתכלית תודה שבא על הנס הוא כדי לספר חסדי ה' שגמל עליו, ומטעם זה ריבה הכתוב בלחם ומיעט בזמן אכילת תודה מכל שלמים, היינו כדי שיהיה מרבה ריעים לסעודה אחת ביום הקרבה ויהיה ספור הנס לפני רוב אנשים".

כלומר, כל מהותו של הקרבן היא סעודת מצוה מכובדת שיש בה לחמים טובים ובשר משובח, שמוזמנים אליה חברים וידידים ובמהלכה  מפרסם אדם  את נסיו. במהלך הסעודה לוקחים פסק זמן קצר על מנת להגיד תודה להקב"ה. יש למנף את חובת התודה גם לבשר ודם  – לנשותינו להורינו ולילדינו.  בחיינו הסוערים והעמוסים צריכים אנו לראות בשגרה כדבר שאינו מובן מאליו. הדברים הקטנים שמתרחשים בחיים של כולנו, נעלמים מהעין. דוגמא לכך, בעת שחוזרים הביתה ומוצאים אותו עומד מסודר על תילו. רק מעטים מתאמצים ואומרים "איזה כיף לחזור לבית נקי ומסודר"'. הכרת הטוב דורשת מאתנו לצמצם את האגו, ולשים את עצמנו במקומו של הזולת ופשוט לומר לו – תודה.

 

 

Facebook
Twitter
LinkedIn
Pinterest

עוד בקטגוריה

[kipa_sub_cat]

רשימת התפוצה

רוצות לקבל עדכונים על הנעשה במדרשה? הזינו את כתובת הדוא"ל שלכם בתיבה והצטרפו לרשימת התפוצה שלנו