פרשת קדושים- תוכחה מבפנים ומבחוץ- הרב ספי מרקוס

פרשת קדושים פותחת ומסיימת עם הציווי על הקדושה:

דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם (ויק' יט,ב).

וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי (ויק' כ, כו).

בין לבין מופיעים ציווים מסוגים שונים, חלקם מאופיינים כ'בין אדם למקום' וחלקם כ'בני אדם לחברו', ובמה שנראה כקפיצה מכוונת מנושא לנושא ומתחום לתחום. בפרק יט פסוקים יא-יח מופיעים רצף של ציווים הנוגעים בעיקר ל'בין אדם לחברו' ופותחים כולם במילה 'לא'. השניים האחרונים עוסקים באיסור השנאה ובציווי על אהבת הרע:

(יז) לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא. (יח) לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'.

מספר פרשנים ראו קשר בין ההיגדים השונים שבשני פסוקים אלו ובראשם רמב"ן:

והנכון בעיני, כי "הוכח תוכיח", כמו והוכיח אברהם את אבימלך (בראשית כא כה). ויאמר הכתוב, אל תשנא את אחיך בלבבך בעשותו לך שלא כרצונך, אבל תוכיחנו מדוע ככה עשית עמדי, ולא תשא עליו חטא לכסות שנאתו בלבך ולא תגיד לו, כי בהוכיחך אותו יתנצל לך, או ישוב ויתודה על חטאו ותכפר לו. ואחרי כן יזהיר שלא תנקום ממנו ולא תטור בלבבך מה שעשה לך, כי יתכן שלא ישנא אותו אבל יזכור החטא בלבו, ולפיכך יזהירנו שימחה פשע אחיו וחטאתו מלבו. ואחרי כן יצוה שיאהב לו כמוהו.

רמב"ן, שהיטיב לתאר לאורך פירושו על התורה את נפש האדם, מלמד אותנו את הצורך 'לא לשמור בבטן'. דווקא התוכחה, שאולי נראית במבט ראשון כנטירה, היא זו שתאפשר בסופו של דבר מחילה שלמה יותר שתחזיר את האהבה בין האדם לרעהו.

אלא שבשביל כך, כמובן, צריך להוכיח ממקום נכון ואמיתי השואף לתיקון ולא מעוניין רק להציף את הכאב ולהתמקד ברע. ההבדל בין שני סוגי התוכחה מתגלה בראש ובראשונה בנפשו של המוכיח אך הוא בא לידי ביטוי גם באופן ההוכחה: במילים, בטון הדיבור, במבט שבפנים. תוכחה מתוך שאיפה לתיקון, 'תוכחה מבפנים', היא גם זו שבסופו של דבר יש לה סיכוי באמת להזיז משהו אצל האדם השני. כאשר אדם מקבל תוכחה ומרגיש מותקף, סיכוי סביר שלבו יאטם. אולם כאשר הוא מרגיש שהאדם שמולו מדבר אליו מתוך נקודה של אמון ושל רצון הדדי ליישר את ההדורים, הלב נשאר פתוח.

אסיים בכיוון אחר אותו מעלה רבי נחמן בליקוטי מוהר"ן תנינא ח' באשר לתוכחה טובה ופסולה:

[א] אַף – עַל – פִּי שֶׁתּוֹכָחָה הוּא דָּבָר גָּדוֹל, וּמֻטָּל עַל כָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל לְהוֹכִיחַ אֶת חֲבֵרוֹ, כְּשֶׁרוֹאֶה בּוֹ שֶׁאֵינוֹ מִתְנַהֵג כַּשּׁוּרָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (וַיִּקְרָא י"ט): "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ", אַף – עַל – פִּי – כֵן לָאו כָּל אָדָם רָאוּי לְהוֹכִיחַ. כְּמוֹ שֶׁאָמַר רַבִּי עֲקִיבָא (א) (עֵרְכִין טז:): 'תָּמֵהַּ אֲנִי, אִם יֵשׁ בַּדּוֹר הַזֶּה מִי שֶׁיָּכוֹל לְהוֹכִיחַ'. וְאִם רַבִּי עֲקִיבָא אָמַר זֹאת בְּדוֹרוֹ, כָּל – שֶׁכֵּן בַּדּוֹר הַזֶּה שֶׁל עַכְשָׁו. כִּי כְּשֶׁהַמּוֹכִיחַ אֵינוֹ רָאוּי לְהוֹכִיחַ, אֲזַי לֹא דַּי שֶׁאֵינוֹ מוֹעִיל בְּתוֹכַחְתּוֹ, אַף גַּם הוּא מַבְאִישׁ רֵיחַ שֶׁל הַנְּשָׁמוֹת הַשּׁוֹמְעִים תּוֹכַחְתּוֹ. כִּי עַל – יְדֵי תּוֹכַחְתּוֹ הוּא מְעוֹרֵר הָרֵיחַ רַע שֶׁל הַמַּעֲשִׂים רָעִים וּמִדּוֹת רָעוֹת שֶׁל הָאֲנָשִׁים שֶׁהוּא מוֹכִיחָם. כְּמוֹ כְּשֶׁמֻּנָּח אֵיזֶה דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ רֵיחַ שֶׁאֵינוֹ טוֹב, כָּל זְמַן שֶׁאֵין מְזִיזִין אוֹתוֹ הַדָּבָר, אֵין מַרְגִּישִׁין הָרֵיחַ רַע, אֲבָל כְּשֶׁמַּתְחִילִין לְהָזִיז אוֹתוֹ הַדָּבָר, אֲזַי מְעוֹרְרִין הָרֵיחַ רַע; כְּמוֹ – כֵן עַל – יְדֵי תּוֹכָחָה שֶׁל מִי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְהוֹכִיחַ, עַל – יְדֵי – זֶה מְזִיזִין וּמְעוֹרְרִין הָרֵיחַ רַע שֶׁל הַמַּעֲשִׂים רָעִים וּמִדּוֹת רָעוֹת שֶׁל הָאֲנָשִׁים שֶׁמּוֹכִיחָם, וְעַל – כֵּן הוּא מַבְאִישׁ רֵיחָם…

בניגוד גמור להוגים מתנועת המוסר שקראו לאדם לנבור שוב ושוב בנפשו ובנפש חבריו ולחפש סדקים, גם שהם לא גלויים, רבי נחמן טוען שיש לנהוג הפוך: פעמים שמידות רעות רדומות ודווקא התוכחה תעורר אותם ותציף אותם. כל עוד הם לא באות לידי ביטוי עדיף לפעמים להשאיר אותם שם ולא לגעת.

שה' יעיר עינינו לדעת מתי להוכיח את עצמנו ואת זולתנו ומתי להימנע מכך. שבת שלום.