פרשת משפטים

פרשת משפטים מסתיימת במעמד ברית האגנות, אשר אחריה עולים משה, אהרון ובניו, ושבעים הזקנים אל ההר:

שמות פרק כד

(ט) וַיַּ֥עַל מֹשֶׁ֖ה וְאַהֲרֹ֑ן נָדָב֙ וַאֲבִיה֔וּא וְשִׁבְעִ֖ים מִזִּקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:

(י) וַיִּרְא֕וּ אֵ֖ת אֱלֹוהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְתַ֣חַת רַגְלָ֗יו כְּמַעֲשֵׂה֙ לִבְנַ֣ת הַסַּפִּ֔יר וּכְעֶ֥צֶם הַשָּׁמַ֖יִם לָטֹֽהַר:

(יא) וְאֶל־אֲצִילֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֥א שָׁלַ֖ח יָד֑וֹ וַֽיֶּחֱזוּ֙ אֶת־הָ֣אֱלֹוהִ֔ים וַיֹּאכְל֖וּ וַיִּשְׁתּֽוּ:

ברית האגנות, ופסוקים אלו בפרט הינם מלאי מסתורין. החל בשאלה – מתי התרחשו (לפני או אחרי מעמד הר סיני) וכלה בהבנת האירועים הכתובים בהם, ומשמעותם.

ננסה להתמקד בפסוק יא'- באפשרויות הפרשניות השונות שניתנו לו, ובתפיסות העולם השונות המשתקפות בהן.

מיהם אצילי בנ"י? גם כאן, ישנן כמה אפשרויות להבנה, אנו נתמקד בהבנה הפשוטה, כפי שעולה מהפסוקים, שזהו הכינוי למשה, אהרון ובניו, ו70 הזקנים, שעלו בהר וחזו ב"אלוהי ישראל".

הביטוי "לא שלח ידו"- נראה על פניו, כמבטא את העובדה שלכאורה, היתה אמור להתרחש "שליחת יד", כלומר פגיעה באצילי בנ"י. ומדוע? הרי הם עלו להר בציווי.

רש"י מביא בשם המדרש:

לא שלח ידו – מכלל שהיו ראוים להשתלח בהם יד:

ויחזו את האלהים – היו מסתכלין בו בלב גס מתוך אכילה ושתיה, כך מדרש תנחומא.

למעשה יש כאן סידור מחדש של האירועים בפסוקים. אצילי בנ"י חזו את האלוקים, אכלו ושתו, וכתוצאה מכך- היו ראויים להפגע. אולם בכל זאת- הקב"ה לא שלח בהם ידו.

רש"י בעקבות המדרש, מבקרים את מעשה האכילה. כיצד ניתן לחזות בפני ה' ולהיות מסוגלים לאכול? יש בכך גסות לב ורוח, וניתן אפילו לומר חוצפה. הנחת היסוד, של רש"י  היא-  באמת אין מקום  אכילה ושתיה תחת השכינה.

רמב"ן מפרש אחרת לגמרי:

וטעם לא שלח ידו – בעבור שאמר והכהנים והעם אל יהרסו לעלות אל ה' פן יפרץ בם, הודיע בכאן שנזהרו בכך ולא פרץ בהם פרץ, כי היו אצילי בני ישראל ראויים למה שחזו במחזה הזה…

וטעם וישתו – שעשו שמחה ויום טוב, כי כן חובה לשמוח בקבלת התורה, כאשר צוה בכתבם כל דברי התורה על האבנים וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך (דברים כז ז)…ואמר רבי אלעזר מכאן שעושין משתה לגמרה של תורה …ואף כאן ביום חתונת התורה כן עשו:

רש"י ורמב"ן מייצגים 2 קצוות של מנעד הפרשנויות, הרואות בצורה שונה את היחס שבין ההתגלות ובין האכילה והשתיה. תפיסה אחת רואה בהתגלות ובאכילה הפכים, הסותרים זה את זה לחלוטין. תפיסה שניה, רואה באכילה מעשה טוב ומתאים, שהוא אף חובה, הנובע משמחת התורה וההתגלות.

נדמה לי שאולי הדבר קשור למחלוקת הפרשנית אודות מיקום הפרשיה. אליבא דרש"י, כל פרק כד' התרחש לפני מתן תורה, ולמעשה מייצג את אותה צורת ההתגלות. בקולות וברקים. התגלות של יראה, מרוחקת. בהתגלות כזו, האכילה, והדאגה לצרכי הגוף באמת איננה שייכת. מי יכול לאכול במפגש עם המלך?

הרמב"ן בתפיסתו, שפרק כד'  התרחש על פי סדר הכתובים,  לאחר מתן תורה, רואה בה התגלות אחרת. משהו אחר שהתרחש לאחר מתן תורה. אחרי ההתגלות בקולות וברקים, מגיעה כריתת הברית. שהיא אירוע אישי ואינטימי יותר. אל החזיון הזה מוזמנים רק "אצילי בנ"י", ולא כל העם. כאן, אולי ההתגלות איננה בדמות מלך, אלא בדמות בעל ברית, אולי אפילו רע, ידיד. במציאות כזו, אינטימית, אכילה יחד, איננה פגם בקשר, אלא להפך. היא לחלוטין שייכת אליו, וקשורה בו.

נדמה לי שתפיסות אלו בנוגע ליחס שבין צרכי הרוח וצרכי הגוף לא מסתיימות סביב ברית האגנות אלא רלוונטיות גם לאופן בו אנו חיים היום.

האם אכילה רק מאפשרת עבודת ה'? או שאולי היא עצמה יכולה להוות חלק מעבודת ה'? ואולי, ניתן להציע שהדבר תלוי גם באופן בו ניגשים אל האכילה, וגם לזמן ולמקום.

שבת שלום!

Share on facebook
Facebook
Share on google
Google+
Share on twitter
Twitter
Share on linkedin
LinkedIn
Share on pinterest
Pinterest

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד בקטגוריה

רשימת התפוצה

רוצות לקבל עדכונים על הנעשה במדרשה? הזינו את כתובת הדוא"ל שלכם בתיבה והצטרפו לרשימת התפוצה שלנו