מראשית ימיו נתפס משה כסקרן ואכפתי. הוא יוצא מהארמון לראות את אחיו והוא מושיע את בנות יתרו בהגיעו למדין. גם אל מול הסנה הבוער לא נותר משה אדיש – "אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל" . בעוד שבעבר משה היה נחוש לבצע כל משימה גם כזו שמסכנת את חייו הרי, שדווקא בעת הזו שהקב"ה פונה אליו מסרב הוא לקבל על עצמו את השליחות. משה מסרב חמש פעמים גם לאחר, שנחשף למראה האותות ומעדיף להימנע מהשליחות: "שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח". זה גם היה רגע של חרון אף ה' בשל הפרזתו במידת הענווה. במהלך מסע השכנועים מראה הקב"ה למשה שלושה אותות: א. מטה ההופך לנחש ב. יד ההופכת למצורעת כשלג. ג. מים מהיאור ההופכים לדם. המשותף לכל האותות הללו, שהם פעולות היוצאות מגדר הטבע, המעידות שמשה נשלח על ידי הקב"ה. עוצמה מיוחדת קיימת באות השלישי והיא השליטה באלוהי מצרים – היאור. דומה שלאותות היו מטרות נוספות. באמצעות שני האותות הראשונים נמתחת ביקורת על משה. האות הראשון היה הנחש שהוא מסמל את חטא לשון הרע והשני היא היד המצורעת שהיא עונש על לשון הרע. הקב"ה מוכיח את משה על חוסר האמון שלו בעם, יש בכך לשון הרע. ניתן למצוא מאפיין נוסף בהתבוננות בתהליך ההחלמה של משה מהצרעת. במהלך מכת הצרעת מתבקש משה להכניס את היד לחיקו ולהוציאה (שמות, ד, ו – ז) :
"וַיֹּאמֶר ה' לוֹ עוֹד הָבֵא נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ וַיָּבֵא יָדוֹ בְּחֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג וַיֹּאמֶר הָשֵׁב יָדְךָ אֶל חֵיקֶךָ וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל חֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ מֵחֵיקוֹ וְהִנֵּה שָׁבָה כִּבְשָׂרוֹ"
הרב מאיר לייבוש בן יחיאל מיכל וויזר (המלבי"ם) מסביר את משמעות של הכנסת היד והוצאתה לחיקו של משה:
"כי האדם נברא לנטוע ולהיות שותף לה' במעשי בראשית ע"י שיעסוק בדברים שהעולם עומד, והנחת ידו בחיקו היא העצלות והרפיון ממלאכה, שטומן ידו בחיקו ואינו עושה דבר. והראה לו ה' כשיניח ידו בחיקו נעשית מצורעת שזה ציור המיתה, שנחשבה כאלו מתה ובטלה".
לדבריו, מי שמכניס את היד לחיקו דהיינו, יושב בחיבוק ידיים משול למת ומצורע. רק בעת הוצאת היד והחזרתה לפעולה חוזרים החיים. כך מבקש הקב"ה לשכנע את משה שלא להסס ולצאת ולפעול.
דומה שמטרה זהה ניתן למצוא באות האחרון, בהפיכת מי היאור לדם. אות זה נחשב כמשמעותי ביותר לא רק משום, שפוגע הוא באלוהי מצרים אלא גם משום שהיאור המדמם מזכיר לעם את עברו. הדם במי היאור מסמל את דמם של התינוקות, שנטבחו בעת שהושלכו ליאור. הישיבה במצרים במשך שנים רבות הביאה את העם לאדישות והירידה למצרים בשנות הרעב נמשכה שנים רבות. משה מבקש לנפץ את אותה אדישות ולהראות לעם את מי היאור המדממים על מנת, שיבינו שאסור להמתין ויש לצאת ממצרים מיד. ברגע שמשה יוציא את ידו מחיקו יוכל הוא לפעול ולהנהיג. וברגע שהעם יזכור את עברו באמצעות היאור המדמם יהיה בכוחם להתנער מהאדישות ולפעול. יציאת מצרים מותנית בנחישותו של משה להנהיג את העם, והרצון של העם לצאת ממעגל האנטישמיות. האדישות מתנפצת בזכות זיכרון העבר זה גם הרגע שאסור להישאר שלובי ידיים.